מקצת שבחו

'עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - בהנהגת לימודך או בקיום מצוות עשה של צדקה - 'אמור מעט' - תחשוב על מיעוט ובזה תוכל לעשות הרבה, שאם תחשוב בדעתך הרבה, הנה היצר עומד להתנגד לך להמציא עיכובים כדי לטרדך מן הלימוד ואפילו מעט אינך עושה. והגם שאמרתי לך שתשתדל מאוד בעסק התורה, אל יעלה בדעתך שאם בא לך אורח, תדחה אותו ולא תסביר לו פנים באומרך שמא יטרידך מהלימוד לזמן מה, לא כן אבי, זכור נא מה שאמרו: 'דרך ארץ קדמה לתורה'.

'אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' – המקובלים, זיכרונם לברכה, כתבו שאם חכם מחדש חידושים הרבה, בידוע שנשמתו גדולה ונכלל בה הרבה שרשים. ולזה אמר: 'אם למדת תורה הרבה' - שה' יתברך השפיע לך חכמה, והרחיב את גבולך לחבר ספרים, בים חכמת התלמוד וגמרא ופוסקים ובפרדס, 'אל תחזיק טובה לעצמך' - לומר כי בכח לימודי ושקידתי עשיתי לי את כל החיל הזה, 'כי לכך נוצרת' - לא בכוחך ועוצם ידך, אלא מצד בחינת נשמתך שהיא גדולה, ולכך חלקיה מרובים, ולזה הצלחת והגדלת למעלה למעלה על חכמי דורך. ורמז במילת: 'לכך' - שהיא גימטריה: שבעים - לרמוז שיש שבעים פנים בתורה.

'מציל עני מחזק ממנו' - עני בתורה ובמצוות, שאינו יכול לעשות המצווה כמתכונתה, מחמת חסרון ידיעתו וכיוצא. הנה בחסדו יתברך, מקשר אותה המצווה או אותו דיבור עם צדיק אחר, שהוא שלם בעבודתו יתברך ומעלה אותו עמו.

'כי גאל ה' את יעקב ובישראל אתפאר' - גאל הוא לשון עבר, רמז על גאולת מצרים שהייתה בחסדו יתברך שלא היו ראויים לגאולה מצד מעשיהם כמו שכתבו: 'גוי מקרב גוי' - ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: 'מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו'. לכן הייתה בחסדו יתברך.
ואמנם הגאולה העתידה להיות, במהרה בימינו, היא מצד זכותם של ישראל כמו שכתבו: 'חינם נמכרתם, ולא בכסף תגאלו' - רוצה לומר: שלא תגאלו מצד החסד הרומז לכסף .
גם ידוע מה שכתבו המפרשים זיכרונם לברכה: שתואר שם יעקב מורה על עוקבא ומרמה, ותואר ישראל מורה על הצדיקים. וזה שכתוב: 'כי גאל ה' את יעקב' - לשון עבר הרומז על גאולת מצרים שהייתה מצד החסד, שהיו בתואר יעקב שהוא לשון עוקבא, ואמנם בגאולה העתידה היא תהיה בתואר 'ישראל' שהם צדיקים, ולכן כביכול: 'ישראל אשר בכך אתפאר' - מצד זכותם.

ומה ששאלת, מדוע אין נופלים על פניהם במנחה? תשובה: וודאי מן הדין צריך ליפול על פניו במנחה, ואין חילוק בין מנחה לשחרית, אלא מן הדין צריך ליפול על פניו, כמו שכתב הרמב"ם.
ומקדם קדמתה היו פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, היו נוהגים ליפול, ואחר-כך הציבור מעצמם ביטלו אותה בתפילת המנחה, ולא מיחו בידם חכמים. והטעם, לפי שהיא צריכה דעת צלול כמו שכתוב בזוהר, ועכשיו שבמנחה מתפללים חבורות הרבה, אין להם לב צלול. ובבית המדרש של בית זילכה גם עכשיו נהגו ליפול על פניהם.

'אין המלך נושע ברב חיל' - שמעמיד תלמידים הרבה, ואינו זהיר במצוות, ומחזר אחריהם, וסומך על תלמידיו שהם יקיימו המצוות. כי זה דעת נפסד הבל ורעות רוח. אלא צריך שהוא עצמו יקיים גם המצוות. כי עיקר הלימוד הוא מפני המעשה, וקיום המצוות של תלמידיו, לא יהגה לו מזור, אף על פי שהוא הדריכם, ולימדם את המעשה אשר יעשון.

'אשרי האיש אשר לא הלך' - רמז בזה שאם אדם הוא פרוש ומתבודד במדברות, במקום שאין בני אדם, אין זה רבותא אם יהיה צדיק. מה שאין כן אם יהיה דר בין רשעים כמו יעקב בבית לבן ועובדיה בבית אחאב ויוסף בבית אדוניו, ולא למד ממעשיהם, זה הוא מעלה גדולה. וזהו שכתוב: 'אשרי האיש אשר' - הוא מאושר. 'אשר לא הלך בעצת רשעים' - שדר עמהם לא למד ממעשיהם.