מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם משה טולידאנו נולד לאמו ולאביו דניאל בשנת תפ"ד (1724) במקנס שבמרוקו.
בשנת תקכ"ג (1763) התמנה לדיין בעיר מקנס.
חכם משה טולידאנו נפטר ביום י"ג טבת תקל"ג (1773) ונקבר במקנס.
הוא חיבר את הספרים 'מלאכת קודש' על פירוש רש"י לתורה, 'השמים החדשים' על השולחן ערוך, 'ירח למועדים' על לוח השנה, וכן חידושים על התלמוד, פירוש לתורה, דרושים וליקוטי דינים, שנמצאים עדיין בכתב יד. חתנו, חכם מאיר טולידאנו, הוא שקיבץ את חיבוריו, ערכם והתקינם לדפוס.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מורה להציל עצמו בממון חברו, שהרי היה חייב מן הדין לפרנסו.
נשאל באדם אחד שנדחקה לו השעה יותר מדי, ולא מצא מי שיפרנסנו, אם מותר לו לגנוב ולאכול משום פיקוח נפש או לא. ...
והואיל ופתח לנו הרב פתח כחודו של מחט, אף אנו נבוא להורות לאיש הזה שמותר לגנוב ולגזול ... ויש לנו כר לדבר ממה ששנינו בפרק ה, פאה, משנה ד, וזו לשונו: 'בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ייטול, וכשיחזור לביתו ישלם - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה'. עד כאן.
ופשוט הוא שההלכה כחכמים, שפוטרים מתשלומים ... הרי שאף על פי שהוא מציל עצמו בממון של עניים, אפילו כך פטור הוא מלשלם אחר כך, שהרי חברו היה חייב מן הדין לפרנסו, ואם היה אכזרי ולא רצה לפרנסו וקם זה וגנב לו והחיה את נפשו יפה עשה, וקורא אני עליו: 'והחוכמה תחייה בעליה'. ולא אמרנו אלא אם היה בסכנה, מפני הרעב, שאם לא היה גונב וגוזל לאכול היה מת. אבל אם היה רק מצטער ברעב לבד, ויכול לצער עצמו עד שישכיר עצמו ויטול שכרו או יכול לחזר אל הפתחים וימצא מה שייתן לו מתנה חינם, בזה אנו מודים שאסור לגנוב או לגזול אפילו על מנת לשלם אחר כך, שמזה עתה, איסור עשה.
מלאכת הקדש, פרשת קדושים, ד"ה 'לא תגנובו', דף קל"ד עמ' ב-דף קלה עמ' א, דפוס אליעזר יוסף חיים סעדון, ליוורנו, תקס"ג (1803)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד איך יעשה שיעמוד הסומא לפני ספר תורה, ולא יביישו.
אני ראיתי לאדוני זקני הרב איש הא-להים קדוש הוא כבוד מורנו החכם רבי חיים טולידאנו, זכותו לחיי העולם הבא, שהיה מתפלל אצלו בבית הכנסת שלו איש אחד סגי נהור ומעולם לא העלהו לספר תורה אפילו ביום שמחת תורה, שעולים כל בני אדם שיש בבית הכנסת. אך כשהייתה לאיש ההוא איזה שמחה, שאז היה מוכרח במעשיו, להעלותו לספר תורה כדי שלא לביישו, אז היה עושה באופן זה, והוא שהיה עושה לו 'יעמוד', ועומד אצלו בתיבה לפני הספר תורה כדרך כל העולים לספר תורה, ומנגנים עליו הפייטנים כדרך כל מי שיש לו איזה שמחה, ואחר כך בעת ברכת התורה היה מברך אדוני זקני זיכרונו לברכה, במקומו, וקורא ומברך ברכה אחרונה, ואחר כך היה עושה לו מי שבירך ומתנדב כדרך כל הארץ, וכך היה רגיל לעשות כל ימיו, וכך נהגו לעשות בכל בתי כנסיות שבעירו, על פיו זיכרונו לברכה. וכך נוהגים עדיין לעשות אחריו, כי בדרך זה אין אנו זזים מסברת מרן זיכרונו לברכה שאסר להעלות סומא לספר תורה אף על פי שהשליח ציבור הוא שקורא, שטעמו ונימוקו עמו.
השמים החדשים, אורח חיים, דף ג עמ' ב, הוצאת הספריה הספרדית, ירושלים, תשס"א (2001)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שלא נתיירא אברהם מפני נדיבי עם, וראם כערכו 'אנשים'.
'ויבואו שני המלאכים סדומה בערב' - ולהלן קראם אנשים. שלאברהם וללוט שניהם נדמו להם לאנשים חשובים ולכן שניהם קראום אדוני, וכפירוש רש"י לעיל, אלא שלאברהם, אף על פי שנדמו לו כערביים, מכל מקום חשב בדעתו שהם נדיבי עמים נאספו ובאו אליו אל ביתו, ולפיכך קראם אדונים, שזו אחת מהלכות דרך ארץ, ומכל מקום לא נתיירא מהם כדרך העולם, שבראותם מלכים ויועצי ארץ יאחזמו רעד מפניהם. ... ואפילו כך אברהם לא קם מפניהם, ולכך קראם כערכו, אנשים, שלא שמהלכות דרך ארץ, ומענוותנותו, קראם אדונים, מאחר שעברו עליו לכבודו.
אבל לוט, שהיה כוחו רע, קראם מלאכים, כלומר שמיד שראה אותם פחד משומם, כרואה את המלאך, אף על פי שראה אותם בדמות אנשים.
מלאכת הקדש, פרשת וירא, ד"ה 'המלאכים', דף כא עמ' א, דפוס אליעזר יוסף חיים סעדון,ליוורנו, תקס"ג (1803)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד מעלת, צדיק בן רשע, המתפלל על אחרים, ואין בו עוולה.
'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו.' רש"י: ויעתר לו - לו ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. לפיכך 'לו' ולא 'לה'.
מדברי רש"י משמע: שיותר מקובלת תפילת צדיק בן צדיק מתפילת צדיק בן רשע, ולכאורה זה סותר מה שכתב מהרש"ל זיכרונו לברכה בתשובותיו שאלה כ בשם הרא"ש, שנשאל על שליח ציבור אחד שהיה ממשפחה בזויה וריננו העם אחריו, והשיב: שאם הוא מיוחס ורשע אש תכלה אותו, ומה תועלת לפני המקום ברשע? ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק, טוב לקרב מזרע רחוקים. עד כאן דברי הרא"ש ז"ל. ומדבריו אלה משמע שה' שומע תפילת מי שבא ממשפחה בזויה, דהיינו שלא היו אבותיו מהוגנים, יותר ממי שהוא צדיק בן צדיק.
והרב הנזכר השיב שאין חילוק לבן הצדיק, אלא כשהוא מתפלל על עצמו אז זכות אבות מסייעתו להתקבל שאלתו, אבל אם הוא מתפלל על אחרים ואין בו עוולה, אדרבה, חשובה היא מעלתו לפני המקום, לפי שהניח מעשה אבותיו והלך בדרכי ה' יתברך. עד כאן תורף דבריו.
מלאכת הקדש, פרשת תולדות, ד"ה לנוכח אשתו, דף כ"ט עמ' א, דפוס אליעזר יוסף חיים סעדון, ליוורנו, תקס"ג (1803)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מזהיר כל ישראל ממינוי דיינים המעוותים את הדין, וקרויים עוול.
'לא תעשו עוול במשפט - רש"י: מלמד שהדיין, המקלקל את הדין קרוי עוול' - כלומר, שכאן לא לדיין מזהיר המקרא, שלא יעוות הדין, אלא שכאן לישראל בכלל הוא מזהיר: כשתעשו דיינים, לשפוט אתכם, לא תעשו אדם עוול דיין. וכפירוש רש"י בספר דברים בדיבור המתחיל: 'לא תכירו פנים', שפירושו שמהווה אזהרה לממנה הדיינים, גם כן זה המקרא שכאן כך פירושו וזוהי גם כוונת רש"י לפנינו בדיבור המתחיל: 'לא תעשו עוול במשפט' הכתוב גבי משקולות.
ומטעם זה כתבו בלשון רבים, משום שאם כתבו בלשון יחיד כל אזהרות הללו שלמעלה ונאמר: לא תעשה עוול במשפט, תטעה ותאמר שהיא אזהרה לדיין, אבל על הממנה דיין שאינו הגון, אין לו חשש עוון. לכך כתבו בלשון רבים, לומר שזו אזהרה היא לממנה, שהם כל ישראל, שהם ממנים הדיינים.
מלאכת הקדש, פרשת קדושים, ד"ה 'לא תעשו עוול במשפט', דף קל"ה עמ' ב, דפוס אליעזר יוסף חיים סעדון,ליוורנו, תקס"ג (1803)