מקצת שבחו

'אלה תולדות נח: נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' - מפרשה זו נלמוד שלא ידרוש אדם רק טובת עצמו ואין משגיח בצער אחרים ... משל למה הדבר דומה: לשני חיילים שהיו במלחמה בתקופת טבת. לילה אחד היה קור גדול. אחד הוציא מנרתיקו קאפא של צמר אריה ולבש אותו, ואחד הלך ולקט עצים וקוצים ובא והדליק האש בהם ועשה אבוקה גדולה בתוך המחנה. למי ראוי לשבח? ודאי כי לזה ראוי לשבח, שדרש גם טובת אחרים. ...
וכן נרמז זה בפסוק: 'וישאר אך נח', כי בכל מקום שמזכיר נח, או מזכירו בכל תואריו: 'איש צדיק תמים', או מזכירו לפחות בתואר אחד: 'צדיק' ... ופה הזכירו כמזכיר איש פשוט: 'וישאר אך נח', ולפחות היה לו לומר: 'וישאר אך נח הצדיק'. אך מתחילה, שהיו עדיין בני אדם, היה מזכיר בתוארי הכבוד, כדי שאולי תגן זכותו להציל גם בני דורו, ואך כאשר לא היה יכול להציל את דורו ורק לעצמו, לא נשאר רק שמו בלי שום תואר.

'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. - לא יאמר אדם: די לי או לימוד תורה לחוד, או אקיים מצוותיה שהם בין אדם למקום לחוד, או אקיים מצוות שבין אדם לחברו לחוד. לא זו הדרך, אלא בשלושה כאחד צריכים ... לומר לך ו' מוסיף, שלא די באחת ולא די בשתיהם רק בשלושתן. כי זה בלא זה, אין קיום לשום אחת מהם.
וכאומרם זיכרונם לברכה: 'כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום' - ופירשו זיכרונם לברכה: שכוונתם לומר: שהאומר אין לו אלא תורה, כלומר שלא יתעסק אלא בלימוד לבד, ולא במלבושיו שהם מצוות הכתובים בו, הרי זה 'נקבר' - כלומר הולך לקבר בלי שום דבר, אפילו שכר הלימוד לא הוליך בידו.

עוד נלמוד מפרשה זו שימעט האדם מאכילת הבשר, כי מאכל הבשר מוליד אכזריות גדולה ואף וחימה, ואך אכילת התבן והעשבים תבטל האף והחימה, ולכן ציווה ה' לנח, שלא יאכלו בתיבה, גם הארי והנמר, רק העשבים כדי שיתבטל זדונם ורשעם, והכלבים נקראים עזי נפש מפני כי אוכלים הבשר, ולכן ייעד הנביא כי לעתיד לבוא: 'ואריה כבקר יאכל תבן', ועל ידי כן לא ירעו ולא ישחיתו.

עוד נלמוד כמה גדול כוחה של הדירה בארץ ישראל, שאין הקדוש ברוך הוא מייחד את שמו על ישראל, רק בהיותם דרים בארץ ישראל, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים' - משמע שלא ישגיח עליהם, שהם יהיו לו לעם, והוא יהיה להם לא-להים כי אם בהיותם דרים בארץ ישראל, הא לאו הכי אין משגיח עליהם ועוזבם למקרי הזמן, רחמנא ליצלן. ונראה לומר שדווקא אם אין לו סיבה המספקת המעכבת אותו לעלות.

תחילה אגיד מה שנראה לי לתת טעם מספיק לחיבוט ערבות בהושענא רבה, וגם טעם למה אין יוצאים בערבה שבלולב וצריכים אחרת חדשה.
שהנה מובא במדרש, שארבעה מינים רומזים לארבע מידות שבאדם: האתרוג שיש בו טעם וריח הוא נגד הצדיקים בעלי תורה ומצוות, והלולב שיש בו טעם ולא ריח נגד בני תורה שאינם בעלי מצוות, והדס שיש בו ריח ולא טעם נגד בעלי מצוות ואינם בני תורה, והערבה שאין בו לא טעם ולא ריח נגד הרשעים והם עמי הארץ, ואמרה תורה לאוגדם ביחד כי מכפרים אלה על אלה.
ובזוהר אמרו על פסוק: 'הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר' - הם ראש השנה ויום הכיפורים והושענא רבה, שנתנם לנו האל זמן כפרה לישראל, שמתחילה ראש השנה, ואם לא חזר שמא ישוב בינתיים קבע לנו יום הכיפורים, ואם לאו חותמים אותו למיתה, ואם שב בהושענא רבה קורעים גזר דינו, ואם לאו שוב אין לו תקנה. ... 'כי אם כמוץ אשר ידפנו רוח', על כן לוקחים ערבות וחובטים אותן, כדי שיפלו עליהן, לרמוז לרשעים שלא שבו. וצריכים גם ערבה חדשה, כי אלה שבאגודה כבר נתקנו אלו עם אלו, אבל אלו שלא היו עמהם באגודה ולא שבו מדרכם אין להם תקנה.

רבותינו זיכרונם לברכה שנתנו טעם למה האבות היו עקרים? - ואמרו: מפני כדי להיות להם זמן לחנוך אחרים תחת כנפי השכינה, שאם היו להם בנים היו משגיחים יותר ויותר על בניהם כי מצווה זו של חינוך הבנים על ההורים מוטלת, ואחר שלא היו להם בנים שלהם, היו פונים לחנך בני דורם.