מקצת שבחו

'רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו' - מדוע התחיל בלשון רבים: 'מבכה על בניה', וסיים בלשון יחיד 'כי איננו' ולא אמר כי אינם בלשון רבים? ...
בא לרמוז מתי רחל מבכה? - כשהיא יודעת שהם 'בניה' - בלשון רבים. בבחינת 'ויחנו ויסעו', ואינם באחדות אחת זהו: 'ואיננו', כלומר אינם בבחינת 'ויחן שם ישראל נגד ההר' אז בוכה, כי כל אדם צריך להשתתף בצער זולתו. ... בזה כשרואה שאין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים, אז בוכה, אבל כשישראל הם בלבד אחד - היא לא בוכה, ולא מבכה, כי יודעת, 'כי עת לחננה' - קרוב.

'שמאי אומר עשה תורתך קבע' - לזה אמר: 'עשה תורתך' - התורה שלך, החידושים שחידשת, ששייך על זה לשון עשייה, שהוא לשון תיקון כמו 'ובן הבקר אשר עשה', ופירש רש"י אשר תיקן.
כך גם 'עשה תורתך' - שאת החידושים שתיקנת, תעשה אותם 'קבע' - דהיינו שידפיס אותם ... ואז כולם ייהנו בהם, נמצא תמיד קבועים. ודבר באורח אגב מלמד אותנו, שכאשר תדפיס את החידושים שלך, יהיה בבחינת עשייה, שהוא תיקון כאמור - שלא יסמוך על הקורא שיבין מה שכיוון במחשבתו, אלא יכתוב בצורה ברורה והמתוקנת לקורא.

'ארבע מידות בנותני צדקה: הרוצה שייתן ולא יתנו אחרים' - אולי בא ללמדנו כאן דבר חשוב, שלא אמר: 'ארבע מידות בנותני צדקה': הנותן, אלא 'הרוצה שייתן' - שמספיק הרצון שלו לתת זה כבר נחשב צדקה, על דרך שדרשו רבותינו בפרשת תרומה: 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - נדבת הלב נחשבת גם נדבה.

אהבתה לארץ ישראל הייתה להפליא, ולמרות כל הקשיים הרבים שהיו עושים הסוכנות היהודית בתוניס, שכל מי שיש איזו מחלה, אפילו אם לפי עדות הרופא של המשפחה שנתרפאה, או שהוא זקן ואין לו מפרנס, או שיש לו משפחה ברוכת ילדים, לא היו נותנים לו רישיון עלייה, ונגרם מזה סבל רב, היא לא אמרה נואש, ואכן אמונתה עמדה ועלינו ארצה, למרות שזה היה על חשבונם.

שאל מי ששאל, מדוע עושים אצלנו מנהג משותף בין ימי השמחה, או חס ושלום בימי אבל, לעשות פולים בימי השמחה כגון סוכה, פורים ופסח ומילה וכדומה, וכן, חס ושלום, בפקידות של הבר מינן עושים פולים. והשאלה היא ממה נפשך, אם הוא דבר של שמחה, אם כן למה עושים אותו בבר מינן, ואם הוא מאכל של צער, מה לתבן עם הבר לעשותו בימי השמחה?!
ויען שמעון ויאמר: הנה לדעת את מנהגי אבותינו הטהורים וטעמם, זה לא נקל, הגם שברור הדבר שכל מנהגיהם על אדני פז הוטבעו, ולבם פתוח כאולם, וכל דבר פשוט לפניהם ולא ראו צורך לכתוב את המנהגים וטעמם, וכעת לצערנו זקנים משער שבתו, ואין לנו את מי לשאול ובחיי חיותם היינו מתביישים לשאול על דברים כאלו, וכעת אין דורש, ואין מבקש, ויש לנו להשען רק על אבינו שבשמים שיאר עיניו במאור תורתו ולהתכוון לאמיתה של תורה. ...
אמור מעתה היא הנותנת, שהן אמת מאכל פולים אינו חשוב, שהרי אינו עולה על שולחן מלכים. ולכן אוכלים אותו בבר מינן. גם פול לשון נפילה, כמו שכתב רש"י מהמדרש: 'אמרפל הוא נמרוד, שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש' אבל מטעם זה עצמו עושים אותו גם בשמחה, כי 'אי אפשר לבר בלא תבן' - כלומר אי אפשר לבר - אלו ימי השמחה, שהם ברים וזכים, בלא תבן - בלי זכר כל שהוא של בר מינן, וכנזכר לעיל, ולכן עושים אותו גם בימי השמחה למתוק הדין לחסד ולרחמים.