מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם שמואל טייב נולד לאמו ולאביו חכם אברהם בתוניס. למד את תורתו מפי חכם שלמה דאנה ומפי חכם יהושע הכהן. לימים, שימש כרב ומורה צדק בערים מהדיה, בנזרת ומוכנין בתוניס.
בשנת תש"י (1949) זכה ועלה לארץ ישראל והתיישב בטבריה.
חכם שמואל טייב נפטר ביום ט"ו בשבט תשי"ז (1956) ונטמן בבית העלמין בחיפה
חכם שמואל טייב כתב חידושים רבים והוציאם לאור בספרים: 'איילת השחר' - דרושים בדרך חקירה פילוסופית, 'עפעפי שחר' - פירוש על התורה, 'שמן הטוב' - שיטה על מסכת מכות, 'כנפי שחר' - פירוש להגדה של פסח.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד החובה להלוות העני גם בעת היות המלווה עצמו דחוק.
'אם כסף תלווה את עמי את עני עמך' - ירמוז למה שאמרו זיכרונו לברכה: שהמלווה לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר: 'אז תקרא וה' יענה' - שהכוונה היא שמלווה לעני בעת היות המלווה עצמו דחוק, ותקופה דחוקה היא לו, עם כל זה הוא מצמצם את עצמו להלוות לאחרים, אז שכרו הרבה מאוד.
ולזה אמר: 'אם כסף תלווה את עמי' - כלומר חובה רובצת עליך להלוות כסף לזולתך הנצרך, ולא בלבד בהיותך מרווח אלא גם בעת שהעוני שיש לעני הוא גם כן 'עמך', שהשעה דחוקה אצלך, עם כל זה תאזור מותניך ותצמצם עצמך להלוות לאחרים.
עפעפי שחר, דף קצ"א, ארגון "קול הנער" ירושלים, תשס"ט (2009)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד אהבת הבריות הם הפרוצים להשלים עם אביהם שבשמיים.
'הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה'. - אומרו 'אוהב את הבריות' שהוא לכאורה אך למותר שזה הוא בכלל 'ורודף שלום', כי אחרי שהוא רודף שלום, להשלים אחרים, אין לך אוהב את הבריות גדול מזה. נאמר ביישובו עם מה שנדייק עוד על מה שאמר: 'אוהב את הבריות' ולא אמר אוהב בני אדם. אמנם יובן כל זה במה שהודיעונו חכמינו זיכרונם לברכה, מחוכמתו ומדתו של אהרן קדוש ה', כי כאשר ידע איזה אדם רע מעללים, היה מתלווה ומתחבר אליו והיה מראה לו אהבה כרע כאח לו, שאז היה מתעורר אותו רשע לשוב מדרכיו הרעים, כי יאמר ויחשוב בלבבו אם היה האיש הקדוש הזה יודע מעללי היה מתרחק ממני הרחק כמטחווי קשת, ולא היה אוהבני בזאת, ומזה היה נותן אל לבו לתקן מעוותו, ועל כן הזהיר השלום הזה אל האדם, לעשות מעשה כמו אהרן, שהיה אוהב שלום בעצמו וגם רודף שלום לאחרים, להשלים אחרים עם אביהם שבשמים, ובאיזה אופן היה משלים הזולת? - לזה אמר על ידי שהיה 'אוהב את הבריות', הם האנשים הפרוצים בלתי נקראים אדם, רק נקראים בריות בעלמא, היה מכבדם מאוד, על ידי זה נמשך האהבה אל הזולת.
אילת השחר, דף כ"ט עמ' א', בדפוס המשובח וזאן ובראמי ס"ט, תונס, תרמ"א (1881)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שלא יואחז ברסן הממשלה בקושי ובאכזריות.
'ויאמר ה' למשה שלח ידך ואחוז בזנבו' - ולא ואחוז בו, לרמוז שלא יואחז בראשו, בראש העב, והוא שלא יתנהג בקושי ובאכזריות, ורק ואחוז ברסן הממשלה 'בזנבו' - כלומר בראש הדק, בחסד וברחמים.
עפעפי שחר, דף קל"ט-ק"מ, ארגון "קול הנער" ירושלים, תשס"ט (2009)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד החיוב ללמד אחרים, להשפיע משלמותך אל הזולת.
'כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך' - כאשר תשתדל להשלים את עצמך, לשמור את כל דברי התורה בבטנך, לבל תשכחם נצח, אמנם לא יספיק לך זה לבד, אבל צריך ש'יכונו יחדיו על שפתיך' - ללמד אחרים, וזה המשך הכתוב שאחריו באמרו: 'להיות בה' מבטחיך, הודעתיך היום אף אתה' -אשר מלה, אף מגומגמת, אמנם יאמר: דע לך שלמוד אחרים הוא דבר הכרחי משני צדדים: אם מצד הטוב הנמשך והוא אומרו: 'להיות בה' מבטחך' - שייתן לך שכר רב לפי גודל הטורח, שאתה טורח בלמוד אחרים, ואם מצד החיוב כי יאמר ה' כמו שאני הודעתיך היום, שהשפעתי עליך ממרום, רוח דעת חכמה ובינה להבדילך משחר בעלי חיים אף אתה תצטרך להשפיע משלמותך אל הזולת.
אילת השחר, דף ל' עמ' א', בדפוס המשובח וזאן ובראמי ס"ט, תונס, תרמ"א (1881)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שיתחמץ לבב אנוש לנודם כציפור, ולשבת תחתם.
'והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה' - ויתכן שבא הכתוב להסיר התלונה שיש על האדון ה', כי יתחמץ לבב אנוש לאמור: איך הייתה כזאת ל'אל אמונה ואין עוול' להוריש גוים גדולים ועצומים, לנודם כציפור ולהושיב אחרים תחתם, הלא זה עוול בחיקו יתברך, חלילה.
לזה יאמר ה': הלא תדעו הלא תבינו, כל יושבי תבל ושוכני ארץ, שהארץ הזאת, אשר אני נותן לכם, נתתיה כבר לאבותם להנחילה לכם, גם בטרם יבוא הכנעני להיאחז בה, ונמצא שהארץ גדולה היא בידי הכנעני, ואם כן, כאשר אוריש את הכנעני מפניכם, הדבר נעשה באמת במשפט וצדקה, כי לכם ושלכם היא מראש, אשר הבטחתי לאבותיכם מימי קדם.
עפעפי שחר, דף ש"י, ארגון "קול הנער" ירושלים, תשס"ט (2009)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מזהיר על האביון גם בהיות להם נחלה בארץ, שלא יישום ויחרב.
'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך' - איך יתכן כי הנה ארץ ישראל מפורסמת היא ברוב טובה וכמו שהעיד הכתוב פעמים רבות שהיא 'ארץ זבת חלב ודבש', ו'לא תחסר כל בה', ואם כן בהיות ישראל שרויים על אדמתם, 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' חש הכתוב פן יאמר נא ישראל: כי שמא חדל עוני ורש מישראל, ואם בוא יבוא איש לדפוק על דלתי ביתך, לשאול ממך מתן, ולבקש ממך עזרה, ישיאך לבך לאמור כי הוא ערום יערים, לאסוף ולצבור כסף מהון זרים, ותקשיח לבך מעזור לו, ולשלול זה בא הכתוב באומרו: 'כי יהיה בך אביון' - לבקש ממך עזרה בצר לו, גם שיהיה זה 'בארצך', ש'לא יחסר כל בה' – 'לא תאמץ ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' ותמנע מעזור לו, כי תאמר שזה בא בעורמה כי לא יבצר מהיות לו נחלת שדה וכרם להחיות את נפשו.
ולזה הוצרך עוד להסיר דעה זו מלבך ורק 'פתוח תפתח את ידך לו' - יען כי באמת 'לא יחדל אביון' גם 'מקרב הארץ' - שגם בארץ ישראל, מבורכת ה', לא יחדל ממנה גם עני ורש, כי כן יסד המלך, מלכן של עולם, לצורך הקבוץ והתיקון המדיני, ובלא זה העולם יישום ויחרב כמפורסם לכל, על כן הנני בא לצוותך 'כי פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך שבארצך' - שגם האביון שבארצך, ארץ ישראל, תיתן לו אם יבקש ממך עזרה.
עפעפי שחר, דף שנ"ד, ארגון "קול הנער" ירושלים, תשס"ט (2009)