מקצת שבחו

'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי'. - הנה נודע כי התנאי הנחוץ מאוד לכל עשיית המצוות היא הסרת הדאגה והעיצבון. ומה גם במצוות הצדקה, אשר קיומה יחייב העיצבון. כי על כן מוכרח לאזור חיל להיות בשעת נתינת המצוות שמח וטוב לב. שזה הוא עיקר שלמות עשיית המצווה. הנה כי כן ציווה ה' את משה: 'דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה' - רוצה לומר: האנשים אשר בשם ישראל יכונו, אשר הם בלי ספק נותנים מטוב רצונם, שמחים וטובי לב, אליהם תאמר: שייקחו לי תרומה בסתם. אבל כאשר תיקח התרומה 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו' - רוצה לומר: כאשר תכיר איזה איש בלתי שלם, שכאשר יתן תרומה יהיה ליבו דווה וכואב, ויהיה מילת 'ידבנו' - פתרונה דאבון לב. לאנשים כאלה תאמר אליהם: אל תעצבו. כאשר תתנו לי עוד מעט 'תקחו את תרומתי' - אחזיר לכם את התרומה שנתתם לי.

'מפני מה נקבעה הלכה כבית הלל? - מפני שיש בהם מידת הענווה' - ועל זה יש להקשות על מאמרם זיכרונם לברכה: אם בית הלל יש להם מידת ענווה, על זה קובעים הלכה כמותם, אם אינה כמותם?! אלא ליישב זאת נקדים כלל גדול אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על מי שהוא עניו: כשהוא לומד איזה דין מכווין לשמועה על פי ההלכה, ולזה קובעים הלכה כמותו.
ולפי האמור יתיישבו לנו הפסוקים אשר ברך משה לשבט לוי: 'וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך וכו', 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכו' - לכאורה, יש להקשות איך משה לא בירך זאת הברכה כי אם לשבט לוי?! והלא כל השבטים שבטי יה, וכולם קיבלו התורה מסיני, וכולם למדו מפי משה, ואיך משה לא זיכה קריאת התורה וגם את ההוראה כי אם לשבט לוי?!
אלא על פי מדרשנו יתיישב - דהיינו: שבט לוי, יש להם מידת הענווה. וכאשר נתחלקה ארץ ישראל לכל השבטים הם לא לקחו נחלה, כמו שאומר הכתוב: 'ה' הוא נחלתו', ובזאת המתנה שמחו מאוד. ועל זה נאמר עליהם שם 'חסידך', כמו שאומר הכתוב: 'לאיש חסידך'. ובזה מכוונים השמועה על פי ההלכה, כאשר נאמר גם על בית הלל, שהיה להם מידת הענווה וכאשר ילמדו עם התלמידים, נותנים דעתם עמהם עד שיבינו. ולא יכעסו כלל, כי כך היא מידתם.

'כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו' - קשה. מה ספירה שייך כאן? – אלא ידוע, שדרך וטבע האדם כשנכנס לבית הנפטר, קודם תתעורר לו הבכייה על צערו. דרך משל על מיתת אביו או אמו או בניו וכדומה, ומזה יבוא לבכות גם כן מהר, שימצא כל העם בוכים. אך אחר כך יתבודד על הנפטר. על זה אמרו: 'הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן וכו' - דהיינו: צריכים ספירה. הדמעות, שבכה על צערו אינם נחשבים לו עבור שהפיג בהם צערו.

'למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה? - לומר לך: מה פה אדומה מכפרת, אף מיתת נשים צדקניות מכפרת' - הנה ידוע, שהשווה הכתוב אישה לאיש לכל דבר כפרה. וכתב הרב 'טירת כסף', זיכרונו לברכה, שלא די לנו, במה שנסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה - לומר לך: מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת?! - שזה משם אומר דווקא מיתת אנשים צדיקים וחכמים היא מכפרת אבל מיתת נשים צדקניות מי יאמר, שיש להם מעלה זו, שמיתתן מכפרת? ...
שאין כן בנשים, שאלו נשים במה זוכות לדבר גדול כזה, והרי אינם חייבות במקרא ובתלמוד, ואף שיהיו צדקניות. משום כך נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, ללמדנו דבר חדש, שאף מיתת נשים צדקניות מכפרת כמו שפרה אדומה מכפרת. והיינו חידוש שחידשה תורה, שפרה אדומה הגם שהיא נקבה - מכפרת. שזה, רבותינו זיכרונם לברכה, המה ראו כן תמהו במדרש וזה לשונם: מפני מה כל הקורבנות זכרים, וזו נקבה? אמר רבי איבו משל לשפחה וכו' - כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. הרי שבעיניהם ייפלא, שלא מצינו קורבן, אלא זכרים ולא נקבות. ופרה דווקא, אף שהיא נקבה - מכפרת. כמו כן חידשה לנו התורה, וסמכה מיתת מרים לפרה אדומה - לומר לך וכו'.