מקצת שבחו

'הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס, ויהי מורא שמיים עליכם.' - הכוונה היא ממה שאמרו בזוהר בפרשת בראשית: מי שעוסק בתורה לשמה, עושה שמים חדשים, אבל מי שעוסק בה שלא לשמה, עושה רקיע שוא, ואין להם קיום כלל. וזהו: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס' – דהיינו: שלא לשמה, 'ויהי מורא שמים עליכם' - על אותם שמים שאתם עושים, תהיו יראים שלא יחזור לתוהו ובוהו, שזה רקיע שוא הוא.

'ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ.' - אפשר שבא הכתוב ליתן טעם: מה ראה אלימלך, שנתעורר לילך לארץ מואב, להוציא משם נשמתו, ומלכות בית דוד, בעת ובעונה הזאת, ולא הקדים ולא אחר. לזה אמר: 'ויהי בימי שפוט השופטים' - שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: דור שבן דוד בא - חוצפה ירבה בעולם, נערים ילבינו פני זקנים. דור שבן דוד בא רעב בא לעולם. ...
כיוון שראה אלימלך הסימנים מגיעים ובאים, אמר: לא עת לשבת בית אלא 'וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב', ונתן טעם לשבח, למה הלך הוא, יותר מכל שבטו, שהוא שבט יהודה. לזה אמר: 'ושם האיש אלימלך' - שהוא היה אומר אלי תבוא המלכות.

'ניתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע' - דאי שאין אומרים 'הרחק', אלא למי שהוא היה קרוב. ואפשר לפרש המשנה: למי שהיה אדוק וקרוב ליצר הרע, ובא לומר שיעשה תשובה וירחק משכן רע שהוא היצר הרע. ולזה אמר: 'ואל תתייאש מן הפורענות' - כלומר שאל יתייאש מעשות תשובה בשביל הפורענות שיבוא לו, כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה: הפורש ממינות מיד מת, ואם היה אדוק בעבירה אפילו על גילוי עריות מת, וכמעשה דרבי אלעזר בן דורדיא. יעויין שם.

'נתון תתן לו ולא ירע לבבך' - הוא לומר שצריך להיזהר בנתינת הצדקה, שיהיה בהצנע ומתן בסתר. והיינו: שנקט 'נתון' - בלי מקור, ואם אי אפשר ליתן לו בסתר 'תתן לו' - בגלוי, ולכך נקט 'תתן' - לנוכח. או גם, עצה טובה משמיע לנו, שייתן הצדקה על ידי אחר כגון על ידי שליח, והאחר יתננה לעני כדי שלא יתראה עמו פנים בפנים, ויתבייש. והיינו הכפל: 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - פנים אל פנים, ותחוש למה שכתוב בגמרא ובמדרש, ובשביל כך תתעכב מליתן לו, אלא 'אל ירע לבבך בתתך לו', שכיוון שאי אפשר בסתר, טוב ש'תתן לו' בגלוי משלא תתן לו כלל.

'רבי ברכיה פתח: 'אחות לנו קטנה' - מדבר באברהם, שהשליכו אותו לכבשן האש. 'קטנה' - שעדיין לא עשה לו הקדוש ברוך הוא נסים. ולמה נקראת 'אחות קטנה' - לפי שלא היו לו בנים.' ...
למה קראו הכתוב בשם 'אח' ולא אמר איש לנו קטן, או אדם לנו קטן, ולומד: משום שלא היו לו בנים.
והעניין יובן עם מה שכתב הרב 'בעל עקדה' על וה' פקד את שרה - כי משמעו היינו חסרון. על דרך מעוט הירח, שבתחילת יצירתו נקראו שניהם גדולים, והיו אורות דבוקים, ונקראו שניהם גדולים, ואחר כך נתמעטה הירח בריבוי צבאיה, כן היו אברהם ושרה השוואת האחווה כעין אח ואחות, שאין להם עילוי זה על זה כלל. יעויין שם. נמצא שעד שלא ילדה שרה, לא היו בסוד 'איש ואשתו', אלא בסוד 'אח ואחות'. וזה שאמר: 'ולמה נקראה אחות' - כלומר למה אמר 'אחות' ולא איש ולא אדם ולא בן, ולומד: 'שלא היו לו בנים', וכוון שלא היו לו בנים, היה עומל בסוד 'אח ואחות'. ומה שקרא לה אחות דהיינו שם אח, וזה אפשר שכיוון אברהם שאמר: 'אמרי נא אחותי את' - כלומר בעת ובעונה זאת, שאין לנו בנים, אח יכול לומר: 'אחותי את' ולא אשתי.

'מימות משה ועד רבן גמליאל, לא היו לומדים התורה אלא מעומד. משמת רבן גמליאל, ירד חולי לעולם, ולמדו אותה מיושב.' וכתב מורינו הרב יוסף קארו בהלכות תלמוד תורה: שיש מקשין כפי שנאמר במועד קטן: עירא היעירי היה מלמד לישראל על גבי כרים וכסתות, ודוד לא קיבל אלא הארץ. ותרץ כשם שאמרו בגמרא: 'קשות - מיושב, רכות - מעומד', גם כאן שמועות קשות - מיושב כדי ליישב דעתן אבל רכות - מעומד. אם כן, כאן - קודם שהגיעו התלמידים להוראה, כאן - אחרי שהגיעו להוראה, שראוי לרב לחלוק לו כבוד יעויין שם.
נמצא לפי תירוץ שני, שאפילו שמועות קשות - צריך בעמידה אם לא הגיע התלמיד להוראה. והריטב"א זיכרונו לברכה כתב: 'והעמידו תלמידים הרבה' - כלומר למדו אותם בעמידה. וזהו: 'הוו מתונים בדין' - כלומר אף שיהיה הדין צריך כיסא, העמידו לתלמידים בעמידה, הרבה זמן, אבל 'עשו סייג לתורה' - כלומר בשביל כבוד התורה, אם כבר הגיע התלמיד להוראה, תחלקו לו כבוד וישב.