מקצת שבחו

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - כלומר, מהיות להם חלק לעולם הבא, יש להם לכל ישראל, שהרי לא יגרע שום ישראל מהיות לו מצווה אחת, כגון שבת וכיוצא, או תפילה, לפחות מצוות ברית מילה לא יחסר לו. ואם לאו - אינו ישראל. לזה אמר: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'.
ועם זה לא יהיו עצבים הצדיקים, שהרי דוק מה שאמר: 'יש להם חלק לעולם' - חלק אמר, אבל לא אמר השיעור, אלא כיוון שבעשיית מצווה אחת יש לו פתח אחת להיכנס לגן עדן.
אם כן לפי זה: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' אבל לא אמר מה שיעור יש לזה או לזה, וזהו וודאי כפי תלמודם ומעשיהם. וזהו שאמר: 'ועמך כולם צדיקים' - כלומר לעניין כניסת עולם הבא, כולם נראים כצדיקים, ו'לעולם ירשו ארץ' - שיש להם חלק לעולם הבא. אבל אין להם שיעור, אלא הכל לפי מעשיו.
ואם אין לו אלא מצווה אחת, נשאר שם בתוך הפתח או לאחר הפתח למכשול לכל העוברים שם. וזה שאמר: 'מעשה ידי להתפאר'. ומה טעם הוצרך הברוך הוא לעשות כן? שכיוון שלא עשה אלא דווקא מצווה אחת, אם כן אינו מעלה ומוריד. לזה אמר: 'מעשה ידי להתפאר' - מה שעשה כן היינו משום שכל ישראל הם מעשה ידיו של הברוך הוא, ורוצה להתפאר על זה, באומרו: אפילו שלא עשה אלא מצווה אחת, קנה פתח גן עדן.

הלומד מחברו פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דיבור אחד, או אפילו אות אחת - צריך לנהוג בו כבוד.' - ונראה שכאן לא מדבר ברבי עם תלמיד, אלא מדבר בחברים, וישבו שניהם יחד, יום אחד ללמוד שום דבר תורה, ובתוך הדברים לימד לו שום פרק או פסוק, אבל אינו ניכר שזה מלמד לזה, אלא שניהם קורין זה בספרו וזה בספרו, וקורין בפרק אחד, ומתוך הלימוד לימד זה הפסוק, שלא היה ברור אצלו, וחברו לא קרא פרק זה ללמד לחברו, אלא קראו לפי סדר היום שקורין שניהם יחד סדר היום, אין זה היכר אם לימדו או לא. לזה נקט: 'הלומד מחברו', כלומר, אף על פי שחברו לא כיוון ללמדו אלא כקורא בתורה היה קורא עמו, מכל מקום כבר הגיע תועלת לזה, שלימד דבר שלא היה יודעו כן מתחילה, והיה מוטעה באותו עניין של אותו פסוק או דיבור.
ומה שאמר 'אות אחת' - היינו אם היה לו טעות בפרק זה שקורין שהיה זה קורא אותו כמה פעמים בביתו, החי"ת במקום ה"א, או להפך, או בי"ת במקום כ"ף וכיוצא, ועתה על ידי זה נתברר לו, ופקח עיניו, וראה שקרא זה אותה האות כראוי, אם כן לא למד ממנו אלא אות אחת. אפילו כך חייב לנהוג בו כבוד, כלומר הנהגת כבוד בלבד, ולא חיוב כבוד ממש ומורא.

'יהודה בן תימא אומר: הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים' - ולזה יש שייכות קצת להתפלל, שכל זה מדבר שיהיה עז וקל ורץ כגיבור - להינצל מן היצר הרע. לכך אנו מתפללים ש'תבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך' - ואז אינו צריך למידות אלו, שאז אין לנו יצר הרע, שנאמר: 'והסירותי את לב האבן מבשרכם'. יבוא התורה שנקראה אבן, שנאמר: 'לוחות אבן', ויסיר את היצר שנקרא אבן. וזהו שאמר: 'ותן חלקנו בתורתך', שעל ידי נתינת התורה בחלקנו אז מסתלק היצר, ולא נצטרך לכל המידות האלו אלא הם יבואו מאליהם.

'רבי יוסי בן יהודה אומר: הלומד תורה מן הקטנים למה הוא דומה? - לאוכל ענבים קהות, ושותה יין מגתו' - נראה שיש שתיים רעות שנמשכים מלימוד הקטנים, דהיינו מתוך שהוא קטן, אין לו סדר ללמד את אחרים, שהרי אינו דומה מי שלומד לעצמו למי שמלמד לאחרים, שמלמד לאחרים צריך לומר הדברים באופן אחר, מפורש יותר, כדי שיבינו דבריו. וכן צריך המלמד להמשיל שום משל כדי שיבינו דבריו. אם כן מתוך שהוא קטן אין המשל שממשיל דומה לנמשל בכל קצותיו.

'חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמניין' - איך יתכן זה?! וכי בשביל שיש גדולים בבית המדרש, לא ידבר הקטן ולא יאמר דעתו אליהם, ולא ישאל מה שיש לו לשאול, וילך בטעותו כמו שבא?! אלא הכוונה הוא, לעולם הוא מדבר כל צורכו, אלא שאינו מדבר קודם הגדול ממנו, אלא ממתין עד שידברו כל הגדולים בחכמה או במניין, ואז מתחיל הוא לדבר באחרונה. ולשון 'בפני' הווי כמו לשון 'קודם', כמו שיש כמה לשונות כאלה במקרא.
לזה יבוא יפה שאמר אחר כך: 'ואינו נכנס לתוך דברי חברו' - כלומר בדברי מי שגדול ממנו - הוא נזהר שלא לדבר עד שיבוא מקומו, אבל כשבא חברו לדבר והוא שווה לו, אם כן, מי שקדם לדבר - זכה. אף על פי כן, אם קדם חברו לדבר, אינו נכנס בתוך דברי חברו לומר: 'שמעו אלי רודפי צדק', אלא עוד ממתין אפילו לזה, ואחר כך ידבר הוא כל צורכו.

תקנה למי שהוא רגיל תמיד בנדרים ושבועות, ואינו יכול לעכב את עצמו, תקנתו הוא שיקנוס עצמו בכל פעם ופעם שישבע או ינדור, לתת כך וכך לצדקה או לחולים או לפדיון שבויים וכדומה, ובכן על ידי זה ימשוך עצמו מלהישבע פעם אחרת, שיצטרך לתת הסכום שקצב לצדקה או לפדיון שבויים. ...
'איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה, לאסור איסר על נפשו' - שהוא רגיל בריבוי נדרים או שבועות, ורוצה להמשיך את עצמו שלא לנדור או להישבע מכאן ואילך, ואינו יודע כיצד יעשה, כי אינו יכול לעכב את עצמו, לזה וודאי תקנתו הוא 'לאסור איסר על נפשו' - לתת כך וכך לצדקה בעבוד מה שנדר, ובזה יוכל לעכב את עצמו שלא להקל בנדרים, כי יתן בכיס עינו.