מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם מארי שמואל יוסף עדני נולד לאמו חמאמה ולאביו חכם יוסף בשנת תרכ"ג (1863) בעיר עדן בתימן.
חכם מארי שמואל יוסף עדני היה נכדו של חכם ישועה, אב בית הדין בעדן. בשנת תרנ"ט (1899) זכה והגיע לארץ ישראל, לאחר מסע ארוך, אותו הוא מתאר בספרו, והתיישב בירושלים.
חכם מארי שמואל יוסף עדני נפטר בשיבה טובה. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו. הוא חיבר את הספר 'נחלת יוסף', שיצא לאור ע"י אחיו חכם מארי שילה יוסף. בית הכנסת המרכזי בלונדון של יהדות עדן נקרא על שם ספרו 'נחלת יוסף'.

מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד לחפש מקור המנהג, שאבותינו הקדמונים אינם קוטלי קנים.
רבים נבוכו על מה נסמכו קדמוננו, ומאין יסודם ועל מה אדניהם הוטבעו, וביותר אחינו היהודים הבאים ממרחקים, שהם תמהים על מנהגינו, ושואלים לנו מה זה מנהג בלי יסוד.
פעם אחת בא לכאן חכם מארץ הצבי, בימי עשרת ימי תשובה, ובראותו איך אנחנו אומרים בשמונה עשרה: 'ובכן יתקדש', 'ובכן תן פחדך' כראש השנה ויום הכיפורים, תמה ואמר מה זה? ומצא חבורה לומדי תורה, וגם אני בתוכם, ושאל ממנו להביא לו טעם ויסוד ומקור למנהג זה, אך אין מי ממנו יענה לו דבר, רק כך הוא המנהג, כך קבלנו. אז חרה אף החכם ואמר לנו: אתם תשנו המנהג שתיקנו אנשי כנסת הגדולה?! אם יבוא משיח ויכה על קדקודכם. אז ראיתי לאסוף את חרפתנו. חיפשתי ובדקתי בהמון הספרים למצוא יסוד ומקור למנהגינו, ומצאתי ספר כתב יד קדמון שהעיד על המנהגים אך לא העיר כל הצורך, ומעתה ייוודע לך כי אבותינו הקדמונים לא קוטלי קנים באגם הם, והתקינו והנהיגו על פי טעם שורש ויסוד ומקור למנהגיהם מפי הגאונים הקדמונים, ויסודתם בהררי קודש.
חכם שמואל יוסף עדני , נחלת יוסף חלק ב' מנהגים, דף א' ע"מ א', בהוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897) מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא התירו לעשות מחלוקת על מקום ישיבה בבית כנסת.
ישנם איזה אנשים זריזים וזהירים לעבודת ה' יתברך שמו, ומקיימים חובת האדם לבורא כפי טבע האפשר לקיימו, ומקדמים עיניהם אשמורת לומר בקשות ותחנונים ... אבל מצד הבחינה השנייה, יהי רצון שלא תבוא נפשי בסודם, כי הפרו ברית אחים וחובת האדם לאדם, לא שמו אליה לב וישליכוה אחרי גוום. כי מרוב זחוח הלב, לא נחשבו בעיניהם כל בשר ודם, ויהיה הנקל להם להבזות לצעירים אלא גם לגדולי העם, עד שפני אחיהם הנכלמים מרוב בושה. פנה זיום, פנה הודם, פליאה דעת ממני האם שכחו כי בצלם א-לוהים עשה את האדם, שומו שמיים על זאת וכי זו היא תורת האדם. ...
מי התיר לכם לשנוא איש את אחיו ולעשות מחלוקת?! והלא כבודכם יודע כי לא נחרב בית מקדשנו ותפארתנו אלא בעוון שנאת חינם. אם כן, מה יועיל לאדם, נולד מטיפה סרוחה, לחרחר ריב ולרדוף חברו בסערה וסופה, על כבוד המדומה ליישב בראש, ולעמוד ולהתפלל במקום רוממה ההיא, כי מה לי בכאן הלא כל בית כנסת אדמת קודש היא, ומה נעמו דברי חכמינו זיכרונם לברכה: 'אל תעש תפילת קבע אלא תחנונים'. בינו נא זאת אחי ותנו לב לדעת, לצוות עם החברים ולבטל כל שנאה וכל מחלוקת.
חכם שמואל יוסף עדני , נחלת יוסף עמ' ע"ט, בהוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897) מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שביום התענית מחלקים בשר לעניים כפרה לכל ישראל.
בי"ז בתמוז, יום התענית, נהגו פה מקדם לגבות צדקה מאנשים ונשים וטף, ולקנות בהם שני פרים ולשחטם, ולחלק לעניים כפרה לכל ישראל.
חכם שמואל יוסף עדני , נחלת יוסף חלק ב' מנהגים, דף ד' ע"מ ב', בהוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897) מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מספר נסיעתו ברכבת מיפו לראות לראשונה את ירושלים
בעגלת הקיטור ישבנו בחדר אחד לבדינו, ואין איש נוכרי בינינו, ועד מהרה תקע אחד בחצוצרות, לאות כי העגלה תיסע לדרכה, ותכף העלתה קיטור העשן ותיסע במהירות. הדרך ההולכת מיפו, לפניה ואחריה, כיכר יפה אף נעים, משתרע משני צדי הדרך, והעטוף יבול תבואה וגפנים למכביר, המרהיבים עין העובר. ... הנסיעה ההיא, הייתה לנו לטיול ועונג, גם שירים שרנו, גם יין שתינו, גם טבק עישנו, עד אשר עברנו בין רכסי ההרים וטורי סלעים באורחות עקלקלות. עדי הגענו אל הר אחד, ומרחוק ראינו ירושלים, תבנה ותיכונן, הוא ההר אשר עליו תתנוסס העיר הקדושה, חרדת קודש אחזתני, אף אגלי דמעה נטפו מבבות עיני, בראותי את ירושלים, ובהעלותי על לבבי את דברי ימי העיר העתיקה הזו, אשר ראתה מלכי עמי, כהניה, נביאיה וחוזיה, בגאונם והדרם, ואשר בה צרורים פרקים הרבה בדברי ימי עמי, קרעתי כנף מעילי כנהוג, ואף לבבי נקרע בקרבי, ובקול מר קוננתי: מזמור לאסף.
חכם שמואל יוסף עדני , נחלת יוסף, הוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897) מתוך 'החכם היומי'
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד מעלת לימוד האגדתות, שחכמה רבה מוצפנת בקצרים.
האגדתות, אשר הם חלק גדול מן התלמוד ומקצוע גדול בתורה, ונמצאו מפוזרים על המשנה והברייתות ובשני התלמודים, והגם שאין בהם עניינים הכרחיים ונצרכים להלכה ולמעשה, הנה מעלתם גדולה עד מאוד מצד אחר, כי באו להשלים אותנו בדרכי האמונה הטהורה ובכל העיקרים והיסודות אשר דת משה וישראל נוסדו עליהם, ותכלית מגמתם ומבטם באו ללמד אותנו מדע בינה והשכל, בדעות נכונות ובמידות ישרות. כולם אהובים וברורים, וכולם קדושים, יוצפנו במאמרים קצרים חכמה רבתי.
חכם שמואל יוסף עדני , נחלת יוסף דף כ"ג' ע"מ ב', בהוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897) מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שבעטו ההמון בעטיים של המתחסדים להחמיר יותר מדי.
יש מחמירים חומרות קשות כהנא וכהנא, ולא רק לעצמם כי אם גם על כל לאומינו, ובזה בעטו מה שבעטו רוב המונינו, כי לא יכלו לסבול חומרות וגזירות חסידנו, והמחמירים לא בחנו בעין בקרת איך וכיצד להתהלך עם בני עמנו, והוא כי הנה חכמינו זיכרונם לברכה, ידעו בעיניהם הבחונות, מה לגזור ומה לתקן מה להחמיר ומה לתקן, ומעולם לא גזרו דבר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו, כידוע מזה ברחבי ים התלמוד, וכן הפוסקים ראשונים גם אחרונים, אם ראו איזה דבר שהוא מהדין מותר, ובכל זה יש מקצת יחידים שיכולים לעמוד בה, לא כתבו בפירוש שהוא אסור, רק כתבו: 'המחמיר תבוא עליו הברכה' ... והנה המתחסדים האלה, המחמירים על ההמון יותר מדי, מבלי יחזו מראש מה תהיה אחרית זו החומרא, בראותם איזה איש פרטי שאינו נוהג באותה החומרא, מחרפים אותו וגוערים בו ומכלימים אותו ברבים לאמור: איך מלאך לבך לעבור על דברי חכמים, שכתבו 'כל המחמיר תבוא עליו הברכה', והאיש ההמוני הזה בשמעו דברי מחרפיו חינם, עולה עשן באפו ואש נשקה בו עד להשחית, באומרו: אני עמדתי לפני רבי ולפני כמה גדולים, ולא נהגתי באותה חומרא, ולא אמרו לי ולא כלום, ואלו באים רק לרמות אותנו, אין זה כי אם יוהרה וגניבת געת. עד שמקצת ההמונים פטרו פיהם לבלתי חוק באומרם כי אין ברכה כזה כי אם קללה בהנאום הזה, ומתוך כך אש המריבה והמחלוקת ושנאת חינם מתגברת מיום אל יום ביניהם. הללו מצד זה מתרחקים מפניהם ולא יגעו בכל אשר להם, והללו מצד זה לוקחים כל טהרות וחומרות שעשו ושרפום לעיניהם. ומי גרם לכל זה, אם לא אלו המתמיהים המחמירים, אשר לא נתנו דבריהם לשיעורים, הקופצים לדון ולהורות בלא רשות ראש המורים.
חכם שמואל יוסף עדני , נחלת יוסף דף ע"ט ע"מ ב, בהוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897) מתוך 'החכם היומי'