מקצת שבחו

'ויברכם ביום ההוא לאמור: בך יברך ישראל לאמור: ישימך א-להים כאפרים וכמנשה' - יש לברר שמה אכפת להם לאפרים ומנשה אם יברכו בהם? ומה תועלת מגיע אליהם בזה? - ונראה לי כמה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: שכשאדם רואה שמברכים לאחד ואומרים יהי רצון שתהיה כמו פלוני, ידע נאמנה שאותו פלוני ירא שמים, כפי שמובא במסכת נידה דף לג ע"ב, עיין שם. ואם כן, יעקב אבינו, עליו השלום, כמי שבירך אותם, 'שיהא מורא שמים עליהם כמורא בשר ודם', כמו שבירך רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו. ועל ידי זה יהיו ישראל מברכים: 'ישימך כאפרים וכמנשה'.

'פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך' - ראשי תיבות: לולב. והם אותיות ראש התורה וסופה ל"ב ('בראשית ברא א-להים-לעיני כל ישראל), וראש הנביאים וסופם ('ויהי אחרי מות משה-ה' א-להיו עמו ויעל'). שם רמז למה שנאמר בגמרא בבתרא: כל המקיים מצוות צדקה כאילו קיים כל התורה, שנאמר והעמדנו עלינו מצוות, עיין שם.
וסופי התיבות: 'ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך' - חמישה כפי"ם, שם רמז שגורם להוריד השפע ... שעל ידי הורדת השפע גורם להפרנסה ברווח ובלי יגיעה וטורח.

'והמים גברו מאוד מאוד על הארץ, ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים' - נראה לי רמז למה שאמרו: 'משה קיבל תורה מסיני' - שזכה לתורה מפני שזכה למידת הענווה, כמו סיני, שניתנה עליו התורה יותר מכל ההרים מפני שהיה שפל. ושנינו: 'מאוד מאוד הווי שפל רוח'. וזהו 'והמים' - ואין מים אלא תורה. 'גברו' - שזכה האדם ומתגבר בתורה, משום שהיה 'מאוד מאוד' – בשפלות עד שהגיע לארץ, ועל ידי זה 'ויכוסו כל ההרים הגבוהים' - שמתגבר האדם על הגבוהים, שהם הגאוותנים, וזהו: 'שבשפלנו זכר לנו ... ויפרוק לנו מצרינו'.

'אם שמוע תשמע לקול ה' א-להיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך' - נראה לי כמה שאמרו שגלות מצרים היה בעוון מכירת יוסף, שהעוון גרם הגלות. וגלות מכפרת עוון. ואם יחזור בתשובה ויעשה רצון יוצרו אין צריך לגלות ממקומו. וזהו: 'אם שמוע לקול ה' א-להיך'; אז 'המחלה ששמתי במצרים' - שהוא הגלות, 'לא אשים עליך' - כי על ידי תורה ומצוות יתרפא מצרעתו, 'כי אני ה' רופאך' - וממילא לא יגלה ממקומו.

'ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, ויקרא את שמו שת. ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמונה מאות שנה ויולד בנים ובנות. ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלושים שנה וימות' - למה עד אברהם היו חיים הרבה ומאברהם ואילך נתמעטו הדורות? ...
ונראה לי משום שלא יחפוץ כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה. ולכך באותם עשרה דורות עד אברהם, שהיו להם עבירות חמורות והגיעו עד שכפרו בא-לוהותו יתברך, היה מאריך, כדי שאולי יחזרו בתשובה, ואף על גב שהיו קצת צדיקים, מכל מקום הרוב רשעים. אבל מאברהם, שפרסם א-לוהותו יתברך, והיה מגייר גיורים - רובם צדיקים, ואין צריכים לאריכות ימים כל כך. והוא יתברך יודע הקצבה.

שאלוני רעיוני על מה סמכו פה העיירה משנים קדמוניות להיות היהודים קונים מכס העורות, דהיינו שכל איש אשר ישחט עגל ופרה ופרים הרי זה בכי יותן העורות שלהם, אפילו עור הראש של עגל הרך לבעלי המכס. ורובם נבילות וטריפות. והרי משנה שלימה שנינו במסכת שביעית פרק ז' שאסור לעשות סחורה בנבלות וטריפות, וכן פסקו כל הפוסקים. ...
והנה התוספות בפרק כל שעה דף כ"ג ובפרק מרובה דף פ"ב, כתבו בשם רבנו תם: זה שאסור מדאורייתא, היינו להשתכר ולמכור לנוכרי לאכילה. אבל להשתכר בשומנן ועורן – לא. או שמגדלן שלא למכור, אלא למשוח ולהדליק. עיין שם. אשר מבואר מדבריהם, שאפילו בדבר שראוי ועומד לאכילה כמו חזירים שמדברים בהם התוספות, אם אדם זה מוכרן למלאכה - מותר. ולא הלכנו אלא אחר דעת אדם זה, המגדלן. אם כן, לפי זה, בנידון שלנו, שקוני המכס מעבדים כל העורות ואין מוכרים כלל לאכול - יפה; יש להם על מה שיסמוכו סמיכה דאורייתא.

ראובן שיש לו עסקה ביד שמעון ומת שמעון, ובאו בעלי חוב של שמעון שאינם בני ברית, ונטלו כל מה שנמצא בבית שמעון, ועמדה האלמנה של שמעון למשפט נגד בעלי החוב, ויצא משפטה בדיניהם שכתובתה קודמת לבעלי החוב, ונטלה כל עיזבון בעלה מבעלי החוב, ואז עמד ראובן בעל העסקה נגד האלמנה וקבע בדין תורה ליטול הסחורה שהיא מהעסקה ההיא, והאלמנה הודית שהסחורה היא מהעסקה של שמעון, אלא שטענה כיוון שאם היא לא נטלה, היו בעלי החוב הנוכרים נוטלים אותה. ...
נראה שהדין עם האלמנה וכיוצא בזה.