מקצת שבחו

אחת מנשות העיר זרזיס בטוניס, שלחה עוף לשחיטה, ותוך כדי מריטתו נתעוררה אצלה ספק בקשר לכשרותו. בדקתיו ומצאתיו לאחר העיון כי העוף כשר. האישה שספקות קוננו בליבה, החליטה לפנות לרב נוסף כדי שיחווה את דעתו על כשרות העוף. הרב השני בדק ועיין ופסק: יש ספק ברגל שמאל, העוף לא כשר. עם פסיקתו של הרב השני, פנתה האישה שוב אלי, בדקתיו שנית והוריתי לה כי העוף כשר. בגלל חילוק הדעות בינינו החליטה האישה לפנות לרב שלישי כדי לשאול בעצתו. הרב השלישי, לאחר עיון ובדיקה, פסק: העוף לא כשר, יש ספק ברגל ימין.
כששמעתי על פסיקת הרב השלישי, אמרתי שכעת וודאי שאין כל ספק לגבי כשרות העוף, היות שבפסק שפסקתי יש לי סיוע משני הרבנים. יש לי סיוע מצד הרב שפסק שיש ספק ברגל שמאל נגד הרב שפסק שיש ספק ברגל ימין, והרי אנו שניים המסכימים לכשרות רגל ימין, נגד דעה אחת האוסרת. וכן יש לי סיוע מצד הרב שפסק שיש ספק ברגל ימין נגד הרב שפסק שיש ספק ברגל שמאל, וגם בזה אנו שניים המסכימים לכשרות רגל שמאל, נגד דעה אחת האוסרת, והלכה יחיד ורבים הלכה כרבים.

שאלה: מה הדין לגבי שימוש בחוט תפירה העשוי משעטנז לעניין תפירת החולה לאחר ניתוח?
תשובה: כל דבר השייך לרפואה, והמחייה נפש מישראל אינו אסור כלל בהלכה, פיקוח נפש דוחה הכל כולל יום כפורים.

בימי עלייתי הראשונים לצפת, לא ידעתי את כללי התברואה הנהוגים במדינת ישראל, והייתי מוציא מכיסי את סכין השחיטה, שהיתה נמצאת בכיסי דרך קבע, והייתי שוחט את העופות לכל דורש, גם במקומות ציבוריים, באמצע הרחוב, כמסורת אבותיי, וכפי שנהגתי גם לעשות בטוניס.
יום אחד בעודי שוחט עופות במרכז הרחוב, ניגש לפתע מאן דהו, וניסה למנעני ממלאכתי, חשבתי לתומי שהוא משגיח מטעם הרבנות, שרוצה לבחנני בהלכות שחיטה, והחילותי לחפוץ להרצות לו בדיני חלדה דרסה שהיה הגרמה ועיקור, עד אשר הבינותי כי הוא פקח עירוני, ואינו מייצג את חוקי ההלכה אלא את כללי התברואה.

על מנת לקרב את הגאולה, יש בראש ובראשונה להשתוקק לה, ולזכור בערגה את בית מקדשנו ותפארתנו, וכדי לזכור מניין שנות החורבן, אפשר לחשב זאת באופן הבא: לוקחים את מניין השנים של השנה המבוקשת כגון השנה שלנו: תשמ"ג שהם 743, ומוסיפים לזה את הגימטרייה של המילה 'עקב' שמניינה 172. חיבור ספרות אלו עולה למניין 915, לכך מוסיפים 1,000 וקיבלנו את המניין המדויק לשנות החורבן מאז ועד ימינו, 1915 שנה.
גם על פי מניינם בלוח הלועזי, לוקחים את מניין שנות השנה המבוקשת כגון השנה: 1983 ממספר זה מורידים את הגימטרייה של המילה 'חיים', שמניינה 68, והרי לנו שוב התוצאה: 1915.

מחודש שבט לומדים את מגילת אסתר, מיד לאחר פורים לומדים את ההגדה של פסח. אחרי פסח לומדים את מגילת רות. לאחר מכן אחרי חג השבועות את איוב, ולפני הימים הנוראים לומדים סליחות ופיוטים נוספים ממחזור השנה ויום כיפור, בתקופות ביניים לומדים לפני ערבית - תהילים.

הנשים שבחדר דואגות ללישת הבצק, וכדי שלא יתמהמהו, חס ושלום, הן מבקשות את עזרת הנערים כדי שיצקו להם מים על הבצק כדי לזרז את הלישה. מיד לאחר מכן, הן מוסרות את העיסה לגברים הרכונים על השולחנות, והעומד בראש השולחן דואג לחלק את העיסה לעוסקים במלאכה. חיש מהר מתחילה הלישה על ידי הגברים כאשר הם פוצחים בשירה אדירה, וקוראים את ההלל בשמחה רבה ובדבקות יתרה. כאשר המצה היתה מקבלת את הצורה, היו הנערים מחוררים חורים במצה, והעומדים מוליכים את המצה בזריזות למאפיה - שמא יחמץ לזכר: 'ולא יכלו להתמהמה'. כל העת של לישת המצות, הפיוט של ההלל מהדהד בין כותלי המאפיה ונשמע למרחוק.