מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יצחק בן וואליד נולד לאמו ולאביו שם-טוב בשנת תקל"ז (1777) בטטואן שבמרוקו. 
בצעירותו התייתם מאביו, ואמו עבדה לפרנסת המשפחה. לצערה היא נאלצה למכור חלק מספרי בעלה. חכם יצחק בן וואליד אסף פרוטה לפרוטה, וקנה את הספרים בחזרה. למרות דוחקם, למד תורה וכבר בגיל 17 כבר הכירו חכמי הדור בתורתו.
בשנת תקנ"ה (1795), בהיותו בן 18, נשא אישה ונולד להם בן. אך אשתו נפטרה זמן קצר לאחר מכן. לאחר מכן נשא לאישה את שמחה בת וידאל ביבאס, ונולדו להם עשרה ילדים. חכם יצחק בן וואליד פרנס את משפחתו מכתיבת שטרות משפטיים. המשפחה חיה חיים של הסתפקות במועט. 
חכם יצחק בן וואליד שימש כרב וכאב בית הדין בעיר טטואן במשך כ-40 שנה. הוא פעל לרווחת יהודי העיר בתקנותיו ובתשובותיו ההלכתיות, והכניס נזקקים לביתו כדי לסייע להם. 
בשנת תרכ"ח (1868) בשל הרעב הכבד ששרר בטטואן, ומקרי רצח של נשים יהודיות ע"י מוסלמים, פנה חכם יצחק בן וואליד יחד עם חכם יצחק נהון לסר משה מונטיפיורי בבקשת עזרה לקהילה היהודית בטטואן.
חכם יצחק בן וואליד נפטר ביום ט' אדר ב' בשנת תר"ל (1870) בטטואן, ונקבר שם.
חיבורו המצוי בידינו הוא 'ויאמר יצחק' - ספר שאלות ותשובות.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מחזק ידם לא לשנות ייעוד הנדבה ולבנות בית הכנסת.
אין בני העיר יכולים למכור הקרקע שקנו לצורך בית הכנסת לקנות בדמיו בית עלמין אחר - שאין עילוי, ואינם יכולים לשנותו כי אם למצווה חמורה מבית הכנסת כמו שביארנו לעיל.
ועל מה שאמרו בשאלה, שכעת אין ידם משגת לבנות הבית הכנסת בקרקע הנזכרת, שצריך הוצאה מרובה וכו', ואם יניחו אותו בלא בניין, במשך הזמן יתרבה הסך של החזקה, ותחזור ביד בעלה לחלוטין, ומי יודע אם הגויים יבנו אותו בית תפילה שלהם וכו'. הרי לזה יש תיקון - שיוציאו מה שנשאר מהנדבה לצורך הבניין, שיקופו ארבע מחיצות בבניין עד גמר כל הנדבה. בינתיים, יריק ה' עליהם ברכה וישיגו ידם לגמור בניין בית הכנסת שהיא מצווה גדולה. ...
ובניין זה של בית הכנסת, יהיה לו כאילו בנה מקדש מעט בארץ ישראל, וכמו שכתב בסוף פרק בני העיר: 'עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבשפל שיקבעו בארץ ישראל' - והלא המה בתי כנסיות ובתי מדרשות של שאר ארצות, ובשכר זאת אל חי, חלקנו, צורנו, יריק עליכם ברכה עד בלי די.
ויאמר יצחק, חלק ראשון, שו"ת אורח חיים, סימן מ"ד, דף כ"ה עמ' א'-עמ' ב', הוצאת ישיבת עטרת שלמה, ירושלים, תשל"ח (1978)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מורה שלא להסתפר מפני האדומיים, במקום שלא נהגו.
מי שצריך בימי העומר לילך להקביל פני אדומי, ובנימוסיהם - אי אפשר להקביל פניו בלי תספורת.
עיין להרב 'זרע אמת' ... שצידד להתיר, מטעם שכן היה מנהגם בעיר מקדם ליתן רשות לזה. ואמרנו שעל דעת זה קבלו עליהם המנהג, ומכל מקום כתב, שיתירו לו הבית דין בפתח וחרטה, שלא ליתן תורת כל אחד ואחד בידו, יעויין שם. מוכר מדבריו שבמקום שלא נהגו - אין להתיר.
ויאמר יצחק, חלק ראשון, ליקוטי דינים א"ח, דיני העומר, סימן ב', דף כ"ט עמ' ב', הוצ' ישיבת עטרת שלמה, ירושלים, תשל"ח (1978)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
אגרת לחכם בעיר אלקצר, שלא להחמיר בתנור של גויים.
באתי אל שמועה כי באה: שכבוד תורת רבנו אסר לקקי"ץ הפת שאופים הגויים בתנורים שלהם, מפני שאופים בו בשר נבלה במחבת שלהם. עדיין לא ידעתי טעם האיסור, ולהוציא לעז על הרבנים האחרים שהיו שם מקדם קדמתא, אשר שמענו שמעם, שהיו מפורסמים בכל ערי המערב, כידוע.
ולא זו בלבד, שגם במחז"ק בג'ודיריאה הישנה היו כל התנורים של הגויים וברחובות שלהם, והיו אופים בהם כל הבני ברית, והיה ידוע ומפורסם שהיו אופים בהם בשר נבלה, בכל יום ויום, ומעולם לא נשמע פוצה פה ומצפצף על הדבר הזה. וגם בערים ג'יבראלטאר וטאנג'ה. ...
חובתנו להליץ בעד רבותינו הראשונים, אשר קטנם עבה ממתננו, ולא תעשה כזאת בישראל - להמית ברעב בית מושב לקהל ועדה מישראל, אנשים ונשים וטף. זאת ועוד, אחרת כי בהכביד העול עליהם יפרקו עול, ויהיה זה למכשול, וימשך מזה חטא הרבים וכמעשה של רחבעם. ולא זו הדרך להחמיר על הציבור יותר מדאי, כמו שאמרו: 'ומה נעשה לבית אביך - שהיו מחמירים על עצמם ומקילים לכל ישראל', ובפרט בדבר שנמשך מזה לעז על הראשונים, וכמה תקלות בו מצינו.
ובכן העצה היעוצה להתנהג עמהם בחסד וברחמים ובדברים המתקבלים על הלב. וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע וכו', ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ובזה יהיו דבריו נשמעים, וקבלו עליהם עול תורה ומצוות וההפך להפך, במחילה מכבודך. וידוע הוא כמה הפליגו חז"ל בכבוד הציבור, ושכר רועי ישראל המנהיגם במישור, ודי בזה.
ויאמר יצחק, חלק ראשון, שו"ת יורה דעה, סימן נ', דף ל"ו עמ' ב'- דף ל"ז עמ' א', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרל"ו (1876)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מורה שאין לערער על האומר תיקון הטל והגשם בחזרת המוסף.
על עניין 'תיקון הטל והגשם', שהיו נוהגים מקדמת דנא לאומרו בחזרת מוסף בתוך 'אבות וגבורות', כיוון שנהגו כך - אין לערער עליהם, ויש להם על מה שיסמוכו, כמו שכתבו רבני האחרונים הלא בספרתם, שכיוון שהם צורכי רבים, מותר, כמו 'זכרנו' ו'מי כמוך' בעשרת ימי תשובה.
הן אמת, שבזמן הזה, שנדפסו בסידורים קודם 'חזרת מוסף', אם ירצו הקהל לשנות מנהגם ולאומרו קודם 'חזרת מוסף', כמו שכתוב בסידורים - טוב הדבר, ואין בזה, חס ושלום, משום מוציא לעז על הראשונים, כיוון שבימיהם היה מודפס בסידורים בתוך המוסף, והיו חוששים לבלבול.
אבל בזמן הזה, שהוא מודפס קודם 'המוסף' - אין חשש מזה. אבל אם הקהל אין רצונם לשנות ממנהגם, הנח להם לישראל, שיש להם על מה שיסמוכו.
ויאמר יצחק, חלק ראשון, שו"ת אורח חיים, סימן ו', דף ב' עמ' ב', הוצאת ישיבת עטרת שלמה, ירושלים, תשל"ח (1978)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
משורר על בניינה - שחכמים בראשונה ואחריהם יבואו ברינה.
יקיים לנו את כל חכמי ישראל. ושנים רבות יהיו כירח יכון עולם עד ביאת הגואל. וישלחם לבנונה, אז תבואנה, חכמות בחוץ תרונה, ואל גבעות תחגורנה, מלך ביופיו - עינינו תחזנה, בונה ירושלים ה' - קריה נאמנה, יד הקודש תהיה בה בראשונה, משום הכנה, נדחי ישראל יכנס באחרונה, בוא יבוא ברינה, ויאמרו לכו נרננה, כי עת לחננה, מהר ימהרנה במהרה בימינו כעתירת יצחק.
ויאמר יצחק, חלק ראשון, הקדמה, סימן נ', דף ח' עמ' ב', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרל"ו (1876)