מקצת שבחו

'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש ישראל אשר ידבנו לבו' - צריך הנותן צדקה והגזבר, או העני המקבלה, שיכוונו שניהם לייחד שם הויה ברוך הוא, על זה הדרך, והוא כשייתן בעל הצדקה בידו המעות, יכוון שהמעות שבידו הם יו"ד, וחמש אצבעותיו הם ה"א , הרי שם י"ה. והמקבל יכוון שהזרוע שלו הוא וא"ו וחמש אצבעותיו הם ה"א הרי שם ו"ה. וזהו יחוד שם הויה ברוך הוא. וזה היא הצדקה המעולה. והכוונה הזאת, לא ידע לכוון אותה, כי אם החכם או האיש המשכיל. ואם היה הנותן צדקה עם הארץ, שלא ידע לכוון השם, אפילו כך - צדקה תחשב לו, אבל אינה מעולה כמו צדקת החכם והמשכיל ... אמר השם יתברך למשה רבינו, עליו השלום: 'דבר אל בני ישראל' - הנותנים צדקה, 'ויקחו לי תרומה' - כלומר, אמור להם כשייקחו בידם המעות, לתת אותם לגזבר או לעני, שיכוונו שניהם לייחד שמי כמו שפירש רש"י 'לי' - לשמי, על זה הדרך שיכוון הנותן לשם י"ה ... אבל אמר לו משה רבינו, עליו השלום, לה' יתברך: רבונו של עולם, וכי כל ישראל יודעים לייחד השם?! - והשיב לו השם יתברך ואמר: 'מאת כל איש' - לרבות מי שהוא עם הארץ.

'שכר של כלה דוחק' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאפילו יש לו כמה עבדים, יטריח עצמו ויקנה בידו מה שצריך לו לשבת, ולא על ידי שליח. וזהו כוונתם 'שכר של כלה' - הכלה היא שבת המלכה 'דוחק' - כלומר, שדוחק את עצמו וקונה בידו צרכי שבת. זה האיש ודאי יבוא על שכרו מושלם. כמו שהיו עושים רבותינו זיכרונם לברכה, שהיו נוהגים בעצמם להכין דבר מה לכבוד שבת: רב חסדא היה מחתך את היקר דק דק, רבה ורב יוסף היו מבקעים עצים, רבי זירא היה מדליק את האש, ורב נחמן היה מתקן את הבית ומפנה כלי החול, כמובא במסכת שבת, רב ספרא מבשל, רב הונא מדליק את האש, ומהם ילמד כל אדם ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו, שמכבד השבת.

'יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים' - אומר הזוהר הקדוש: מי שלומד תורה לשמה, ומחדש בה חידושים של אמת, לפי שכלו, ומדקדק היטב שהדבר שחידש יהיה על צד האמת, אז הקדוש ברוך הוא שמח בו ובתורתו, וכל חידוש שמחדש אדם בתורה עולה ועומד לפני הקדוש ברוך הוא, והוא מנשק אותו ועושה ממנו שמים חדשים וארץ חדשה.
לפיכך, אפשר שכוונת הפסוק בתהלים ש'יורדי הים' - הם היורדים לימה של תורה. כלומר אלו שלומדים תורה בעמקות יתירה, מתאמצים לברר את האמת שבה, ולהתאים אותה לשפת המעשה, 'עושי מלאכה במים רבים' - הם העושים את מלאכת הקודש, היינו שמחדשים חידושים של אמת במים רבים, היא התורה המשולה למים, יוצרים למעשה מציאות חדשה. הווי אומר: זהו שאמרו רבותינו שהקדוש ברוך הוא עושה מחידושי תורה אלו שמים חדשים וארץ חדשה.

'ועמי תלואים למשובתי ואל על יקראהו יחד לא ירומם' - והנה יש לדקדק שני דקדוקים, אחת שראש הכתוב מורה שה' יתברך הוא שמדבר עם הנביא, ואומר לו: 'ועמי תלואים למשובתי', ואם כן היה לו לומר: 'יחד לא ארומם', בגוף ראשון ולא 'ירומם' בגוף שלישי. שנית, מהו הבנת המלה: 'יחד' שאמר הכתוב. - ואפשר זו כוונת הכתוב: 'ועמי תלואים למשובתי' - רוצה לומר: השם יתברך אומר לנביא, שעמי ישראל תלו עיניהם אלי, למתי אשוב לגאלם ולהשרות שכינתי ביניהם, ובכל יום ויום מבקשים לה' ואומרים: 'השיבנו אליך ונשובה', ועונה הקדוש ברוך הוא לנביא: לך אמור להם לישראל: אי אפשר לגאול אותם ולהשרות שכינתי ביניהם, כי אם דווקא עד שתהיה האחדות ביניהם ...
וזהו שאמר הכתוב 'יחד', כלומר עד שיהיו לב אחד. והלך הנביא בשליחות השם לעם ישראל ואמר להם לא יעלה על דעתכם שישעה לכם ה' יתברך שום התרוממות ויגאל אתכם, כי דווקא כשתהיו לאחדים, וזהו שאמר 'לא ירומם'. כלומר אומר הנביא בשם ה'.

'ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. וזאת ליהודה וגו'. - וזהו כוונת הכתובים: 'ויהי בישורון מלך', אמר משה רבינו, עליו השלום, לישראל: אימתי תצפו למלך המשיח, 'בהתאסף ראשי עם' - שהם ראשים של העם. כשיהיו מתוקנים וכולם חברים כאחד, אחר כך תבוא הגאולה. כי לגאולה יש מספר שלבים: בית המקדש קודם לקיבוץ גלויות, וקיבוץ גלויות קודם לתחיית המתים. וזהו שאמר יחד שבטי ישראל, כלומר, ראשית תהיה ביניהם אחדות ואחר הגאולה תצפו לתחיית המתים. וזהו שרמז להם: 'יחי ראובן ואל ימות' - רוצה לומר: שאף על פי שעתיד שבט ראובן למות, עתיד לחיות בזמן התחיה. וגם כן שאר השבטים, אלא שפירש הדבר בשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב. 'ויהיו מתיו מספר' - רוצה לומר: שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן המתים של שבט ראובן בחשבון כמו שנטלם בחשבון, והוא הדין שאר השבטים. וזהו שאמר: 'וזאת ליהודה' - כלומר: גם ליהודה, וממנו גם לשאר השבטים, המתברכים אחריו.