מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם שמואל בן זקן נולד לאביו שלמה ולאמו בשנת ת"ל (1670), כנראה בפאס במרוקו. 
תורתו למד מפי החכם יהודה עוזיאל ומפי החכם יהודה בן עטר, רבם של יהודי פאס. היה תלמיד חבר ליעב"ץ, החכם יעקב אבן צור, ששימש אב בית הדין בפאס לאחר מות רבו החכם יהודה בן עטר. והיה חבר לחכמי פאס בני דורו, ובתוכם חכם שם טוב בן אמוזג וחכם עמנואל סרירו. אנו יודעים פרטים מעטים על תולדות חייו של חכם שמואל בן זקן. ודי שנחשב בתוך חכמי פאס מתקופתו. את חידושיו למסכת חולין סיים לכתוב בשנת תפ"ט (1729), ואת חידושיו למסכת בבא קמא סיים לכתוב בשנת תצ"ז (1737).
יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
בין חיבוריו: 'גפן פוריה' - חידושים על הש"ס ושו"ת, וספרו 'פרי עץ הגן': שני חלקים - פירושים על התנ"ך, הועתקו לראשונה בכתב יד, בעיר מכנאס ע"י החכם מאיר בן משה טולידאנו, שסיים כתיבתם ביום ט"ז אייר תקל"ה (1775). כתבי היד נקנו ע"י נין ונכד של חכם שמואל בן זקן, מר שמואל בן זקן מן העיר טאנטה במצרים, ויצאו לאור לעילוי נשמת אשתו מרת גוהרא בשנת תרס"ד (1904) בירושלים בהגהת החכם בן ציון אברהם קואינקה, ראש ישיבת 'תפארת ירושלים', ורבה העיר חברון. חיבורו 'פרי מגדים' נותר בכתב יד, וברוב השנים, אבד לנו.

מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד רבה רעת האדם, שמצד היופי לא היו משתדלים לגדל ילדיהם.
'אלה תולדות נוח' - פסל את הראשונים, שלא היו מתכוונים לשם מצווה, ולא להעמיד תולדות לקיום העולם, אלא להשביע את יצרם מפני הערווה, כמו שכתבתי לעיל: 'ויראו בני הא-לוהים את בנות האדם כי טובות הנה' - והוא כפשט הכתב, שפירש רש"י: 'בני האלוהים' - בני השרים והשופטים, ורוצה לומר: אלו הראשים, הרודים בעם ומיישרים אותם עשו כן, מה יעשו אזובי הקיר, באופן כי היו תרים אחר מראה עיניהם, ונושאים נשים לשם יופי, ובוחרים ובודקים היפה מן הכעורה, וזהו: 'מכל אשר בחרו'. ...
וסיפר הכתוב עד היכן הגיע רעתן כי לא היו מתכוונים בשום צד לקיום העולם כי אם לרוות צמאן, כי כאשר ראו שהאישה מעוברת, והיו חסים על יופייה פן יכחיש, היו משקים אותה סמים להפיל העובר, והיה זה מצוי הרבה, וזהו: 'והנפלים היו בארץ' - נפלים ממש, שלא היו מניחים אותם עד עת הלידה אלא מפילים אותם, וגם אחרי כן מופלג, שהיו שביעים ומואסים בהם, שאז 'ויבואו בני האלוהים אל בנות האדם, וילדו להם', ולא היו מפילים, לא היו משתדלים עם ילדיהם לגדלם ולנושאם 'כאשר ישא האומן את היונק', אלא זורקים אותן לאחר יד, כי לא היתה תכלית כוונתם אליהם, והמה מעצמם, היו גדלים בגבורה, 'אנשי השם' הם היו קוראים שמם כשיגדלו, כי לא היו קוראים להם הוריהם שם, לרוב שפלותם בעיניהם.
פרי עץ הגן, פרשת נוח, דף ד' ע"ב, דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים, תרס"ד (1904)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שישב במקום הפקר, ולא יכנס בבושה לארץ נושבת.
'ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ.' - לפי שאמר לו ה': 'אל הארץ אשר אראך', וקיים לנו בהלכות קידושין: 'האומר לאישה, התקדשי לי על מנת שאראך בית כור עפר', אנו צריכים, שיראנה משלו, ולכן אברהם בשומעו דבר ה', אשר אמר: 'אשר אראך' - אמר שהיא עתה בלא בעלים, ויכנס לתוכה בלי בושה, והוא לא כן מצא: 'ויעבור עד מקום שכם' – ולא מצאו ריקן, 'עד אלן מורה' – ולא מצאו ריקן, שבכולן עדיין 'הכנעני אז בארץ' - הולך ותפס כדברי חכמינו זיכרונם לברכה, ולכן תמה על המראה, מיד: וירא אליו ה', ויאמר לזרעך אתן' - שעיקר כוונתי במה שאמרתי: 'אשר אראך' - לא לך, אלא על בניך, הכוללים בך, אמרתי כן, ובאותו זמן תהיה פנויה מבלי יושב. 'ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו' - במקום בניו, ופינה וישב במקום הפקר 'ההרה', כיוון שאין לו זכות עתה בארץ נושבת.
פרי עץ הגן, פרשת לך לך, דף ה' ע"ב, דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים, תרס"ד (1904)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד חותם הברית כפתח הנעול לצאת מחוץ לגדר ישראל.
'והוא יושב פתח האוהל כחום היום - אמר רבי לוי: לעתיד לבוא, אברהם יושב על פתח גיהנם, ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה' - כמה תועלות נמשכו לו על-ידי מצוות המילה, שחתם בבשרו, שזכה וזיכה את הרבים, והעניין הוא כי הפתח עשוי לכניסה וליציאה, ואף שיהיה טרקלין גדול וכמה חדרים, ואוצרות ותחתיות ועליות, אם אין פתח - אין יוצא ואין בא, בחוץ יעמוד כל הרוצה להיכנס, כי אין בלתו. והנה ב' כיתות יש בבני העולם: יש שהיוו כבר בטרקלין, וקנו בה הויה וישוב ודירה, וכשרוצים לצאת, אם יהיה הפתח נעול - אי אפשר יהיה לצאת משם, והיה שם עצור כל הימים. ויש מימיו לא ראה אור, ורוצה מעתה להיכנס אליו, אם אין פותח לו הפתח - בחוץ יעמוד. והנמשל הוא שהטרקלין הוא התורה והמצווה, אשר ציווה ה' א-לוהינו ללכת בדרכיו, ולשמור כל אורחותיו, והפתח הוא המילה, והיוצא הוא האיש העובר אורח, וסר מאחרי השם, ויצא לחוץ, והנכנס הוא הגר הבא להתגייר, ולהיכנס בדתי תורת ה', ללכת בדרכיו, ואין לו מקום כלל להיכנס בלעדי המילה, כי היא המצווה האחת, שנצטווה אברהם אבינו, עליו השלום, ולכן אי אפשר לו להיכנס בגרות כי אם במצוות מילה, ולכן גר הבא להתגייר, מלים אותו, קודם כל דבר, הרי פתח טוב פתחת לגרים, שבו נכנסים לדת האמת ... גם פתח טוב לעוברים ושבים, אלו עוברים? היינו עוברים דרכה של תורה, שעל-ידי פתח טוב זה, הם שבים בתשובה וחוזרים למקומם, בראותם כי הפתח נעול. כי כיוון שהוא חתום בברית קודש, אף על פי שעשה את כל תועבות, אשר שנא השם - ישראל יקרא, ואין לו מפלט מלהיות נדון כישראל, גם היא עומדת למגן וצינה בעד החוטא.
פרי עץ הגן, פרשת וירא, דף ח' ע"ב, דף ט' ע"א, דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים, תרס"ד (1904)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד מידת אברהם לחזר אחר העניים, ולשקע המצווה ביוצאי חלציו.
'הולך צדקות זה אברהם' - שלא היה עושה כמידת כל אדם, בבוא אליו העני אז פתח ידו לתת לו, לא כן אברהם, אלא הולך הוא עצמו לחזר אחריהם ממקום למקום. ... או אפשר שדרוש 'הולך' - פועל יוצא, שהוא מוליך הצדקות מדור לדור, לשקע המצווה ביוצאי חלציו, ולא הספיק לו עשיית עצמו כמו שכתוב: 'כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.'
פרי עץ הגן, פרשת וירא, דף ט' ע"ב, דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים, תרס"ד (1904)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שיחשיב עושר חברו כשלו, לשמוח בו אף שלא נהנה ממנו.
'רבי יוסי אומר, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים' - יען כי יצר לב האדם רע, ומשיא את האדם להיבטל מן התורה, באומרו אליו: למה תחסר נפשך מטובה, הלא טוב לך כי תעשיר, וכי יקום חילך בהתעסקך בסחורה ומשא ומתן, כל הון יקר תמצא - לזה אמר החכם, שזאת התחבולה תועיל להכניע היצר המשיאך, והוא כי תראה ותשער כי 'ממון חברך', שכבר קבלו וטרח בו הוא שלך, ותהיה לך בו חיבה יתרה כאילו הוא ממש שלך, כי זהו התכלית המבוקש, על פי רוב, ברוב האדם הרודפים אחרי העושר הוא להיות שומרים עליו, ושמחים בו בחיבה יתרה, אף שלא ייהנו ממנו, גם אתה כמו כן עשה, חשוב הוא בדעתך: הרי הוא שלך, 'והתקן עצמך', במה שהוא עיקר לך, והיינו: 'ללמוד תורה', שאתה משולל ממנה באמת, 'שאינה ירושה לך', אם לא תטרח ותיגע בה, אבל הממון – אפשר שיבוא לך בירושה בלי טורח ועמל, אכן היזהר בכך שיהיו 'כל מעשיך לשם שמיים', שתאמרו בפה מלא, שאני חושב כן, לשמו יתברך, לדחות היצר מעלי, שאם לא כן נמצאת חומד את מה שאינו שלך.
גפן פוריה, חלק א', מסכת אבות, דף מ"ב ע"א, דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים, תרס"ד (1904)