מקצת שבחו

יזהר מגזל, ולהיות משאו ומתנו באמונה, ולא עם ישראל לבד, כי צריך זהירות בגזל הגוי, שעונשו חמור, שהוא חילול ה' גדול. ואף שטעות הגוי מותר הוא, דווקא כשטעה מעצמו, ואין בדבר חילול ה', אבל להטעותו להגוי, כמו שעושים בקצבת דמים לתן לו מוריקאן טוב וגס, ומשימן תחתיו הרע והדק, ובשעת המדידה באמה, מהפכים ונותנים במקום הגס, הדק והרע, כי זהו גזל גמור להטעות את הגוי.
וכל זה בא, שאין שמים ביטחונם בה', כי הוא המוריש והוא המעשיר, והם רוצים להרוויח באיסור גזל. ואף שלפי שעה נראה לו שמרוויח, מכל מקום סוף סוף נכסיו מתמוטטים, לא עלינו, מלבד עונשו, השמור לו ליום הדין. רבותינו זיכרונם לברכה אמרו: 'במקום שאין דין למטה יש דין למעלה', אם כן ישימו בדעתם שאף אם לא יתייראו מאדם, יתייראו מן הקדוש ברוך הוא, יושב בשמים ממעל, ורואה ומשגיח במעשה האדם וכביכול הוא משלם לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ובטחנו בישראל קדושים בני אברהם יצחק ויעקב, שלא יעשו עוד עניינים אלו, ויזהרו בחילול שבת ובאיסור גניבה וגזל אפילו מהגוי, ועליהם תבוא ברכת טוב.

'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד - זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים' - שלימוד תורה לאחרים נחשב צדקה. וזה אומרם: 'כל המאכיל פרוסה לתלמיד חכם', - רצונו לומר: אכילת הבוקר שהוא פרוסת פת, שעל ידי זה הוא בישוב הדעת, ופוסק דין ישר בין איש לרעהו, וגם מלמד תורה לאחרים, נמצא שעושה זה הבעל הבית חסד לכל ישראל על ידי אכילתו, באופן שהמחזיק ביד התלמיד חכם, נחשב כאילו עושה חסד עם כל ישראל. והנה יש בני אדם נדיבי עם, שהם רוצים לעשות טובה עם כמה אנשים, אבל אין יכולת בידם להספיק צורך כולם. כשנותן מעט אשר בידו לתלמיד חכם, נחשב כאילו עשה עם כל מי שהיה בלבו.

מעלת גבאי צדקה ומלמדי תינוקות, העושים באמונה, שעתידים להאיר כרקיע וכוכבים. וההפך מזה מצינו, שמלמד שאינו עושה ולומד באמונה, עליו נאמר: 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה', ועונשו אין קץ, רחמנא ליצלן, כי על כן כמה זהירות וזריזות צריכים המלמדים, להיות עושים מלאכתם באמונה, ועליהם תבוא ברכת טוב. וזה לעומת זה, צריכים אבות הבנים לפרוע להם בכל שבוע, ויתר שאת, כדי שיהיה להם ישוב לעשות מלאכתם באמונה. וכבר אמרו: 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מתשרי' - חוץ מתשרי, שהוא ראשי תיבות: תלמוד תורה, והוצאות שבת, וראש חודש ויום טוב, שאם גורע גורעים לו ואם מוסיף מוסיפים.

לפעמים צריך האדם להתגאות, כלומר לחשוב בשורשו ולומר שנשמתו חלק א-לוה ממעל, שעל ידי זה יבוא לקיים מצוותיו יתברך, שלפעמים מטעה אותו היצר הרע לאמור: אתה עפר ואפר, רימה ותולעה, ואין דמיון לך בצד מה עם הבורא, ואם כן איך אפשר שנבחרת לעבוד לו, ללמוד בתורה הקדושה, ולקיים מצוותיו יתברך, אי לזאת צריך לחשוב ששורש נפשו רוחו ונשמתו ממקום עליון חוצבו ...
ואפשר שזה כוונת אנשי כנסת הגדולה, במה שתיקנו בסוף תפילת שמונה עשרה: 'א-להי נצור לשוני מרע, ושפתותי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תידום, ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' - והיינו שתחילה אנו מבקשים מאתו יתברך, שיטע בלבנו שורש היראה שהיא הענווה, ולכן אנחנו אומרים: 'ולמקללי נפשי תידום ונפשי כעפר לכל תהיה', ואחר שיושרש בלבנו הענווה, אשר שחס ושלום, על ידי הענווה ימצא היצר הרע פתח פתוח לאמור לאדם היאך אתה מעז פניך להיות לעבד לו, ומשרת לדר מעון, שאתה עפר, לכן בבקשה ממך 'פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי', כיוון שהנפש חלק א-לוה ממעל.

וזהו שכתב מרן הבית יוסף, ש'מכאן סמכו בכל תפוצות הגולה, להתקבץ אחר סעודת בשחרית לקרא מקרא ולדרוש הגדה'. כן הוא האמת, וגם בעיר הזאת, אשריהם ישראל, שיש בכל שבת מקומות מקומות, שנאספים ולומדים שם תורה, נביאים וכתובים, והחכם דורש לפניהם דברי מוסר. וגם אחר סעודת הצהרים נאספים לבתי כנסיות ולומדים תהלים. אשריהם, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם.
אך זו צרה, שיש בעוון, כמה בחורים ותינוקות ונערים, יושבים אגודות אגודות, בשווקים וברחובות, משחקים ומדברים דברי נבלות, ועושים כל תועבות שבעולם ואין מוחה בידם, לא אביהם של הנערים, ולא אחרים גדולים, שיכולים להלוך בשווקים ולראות מעשיהם ולמחות בידם.

'אדם כי יקריב מכם קורבן לה'' - רמז על גאולתנו ועל פדות נפשנו, שידוע כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. ... וזהו מה שרמזתי: 'אדם' - שם רמז על המשיח, 'כי יקריב' - בעזרת ה' לגאולה, צריך 'מכם' - שתתעוררו בתשובה שלמה, 'קרבן לה'' - לשם ה', שתעסקו במצוות ובתורה לשם ה', ותזכו להיות גאולים, במהרה ובזמן קרוב כן יהי רצון אמן.