מקצת שבחו

'יהי ממון חברך חביב עליך כשלך' - שמה ראית שדמך סמוק יותר, ועוד שתלמוד תורה צריך תיקון גדול כדי שלא להטיל עצמו על הציבור, שאם מטיל עצמו, חס ושלום, הוא פוגם. וזה רמז באומרו: 'והתקן עצמך ללמוד תורה'. ונתן טעם גם כן אומרו: 'שאינה ירושה לך' - שתורה יבקשו מפיך דווקא, ולא נשאר לך עת ופנאי על המחיה ועל הכלכלה, שטענה זו נשברת היא שהוא כביכול ציווה על המלאכה, והוא ציווה על לימוד התורה - ששניהם כאחד טובים, אלא שצריך אתה לעשות מלאכתך עראי ותורתך קבע, ואז נחשב לך, אפילו בחלק המלאכה כעושה מצווה, ולזה סיים ואמר: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' - הכוונה שנחשב לך למצווה כל מעשיך, אחר שכוונתך בזה, שלא להתפרנס מזולתך.

הגאולה היא בעולם ובן דוד מזומן לבוא, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, 'והוא סובל חולאים' - שחובש אחד ומתיר אחד, שמא פתאום יבוא העת לגלות את עצמו לפדות את ישראל. ומעתה זה אומרו:' כה אמר ה'' - שכביכול הוא אומר מה שאין הפה יכולה לדבר: 'שמרו משפט ועשו צדקה', שבזה 'כי קרובה ישועתי' - לרמוז שבעשותם משפט וצדקה, הרי זה כאילו פדה את הקדוש ברוך הוא ואת ישראל מבין האומות. ואמר קרובה 'צדקתי להגלות', על דרך 'אם אתם מבקשים את ימות בן דוד' - שהגאולה היא בעולם, אלא שהיא מכוסה ונעלמה מעיני כל חי, ובעשותם משפט וצדקה הם סיבה ועילה לגילוי הגאולה. ולזה דייק אומרו 'קרובה', על דרך 'כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו'. 'וצדקתי להגלות' - שהיא הגאולה היא בכל דור ודור, ואינו חסר אלא כי אם גלוי, וביד כל אדם לעשות משפט וצדקה.

שבכל הגלויות היתה הגאולה על ידי מלאך ומשום כך חזרו לגלות, מה שאין כן בגלות המר הזה, תהיה הגאולה על ידו יתעלה כביכול, והיא גאולה עולמית. וזהו שרמזתי שגאולה זו יהיה על ידו דווקא, וזהו: 'יאר ה' פניו אליך' - על דרך הכתוב: 'קומי אורי כי בא אורך', וזהו: 'ויחונך' - לגאול אותך... ואז 'וישם לך שלום' - משעבוד מלכויות, ויהיה גם כן שלום בכל העולם, אפילו בבריות, כמו אמר הכתוב: ופרה ודוב תרעינה'.

'שיר המעלות הבוטחים בה'' - שנמצא בהם מידת הביטחון באמת, הרי הם דומים 'כהר ציון לא ימוט' - כמו המקדש, המעוז, כי לעולם לא ימוט, ובקדושתם קיימים אף כשהם שוממים, שאף בחורבנו לא זזה שכינה כותל המערבי, כמו כן הם אותם הבוטחים בה', שזוכים להשראת שכינה ביניהם, להצילם מכל רע, אף בהיותם בלתי הגונים, שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי מידת הביטחון. וכמו שכללות עיר הקודש, 'ירושלים, הרים סביב לה' בכל גבוליה, כמו כן 'ה' סביב לעמו', כי גם בהיותם נקראים 'עמו' - שאינם עושים רצונו של מקום, שרויה שכינה ביניהם מעתה ועד עולם.

יום מתן תורה, שזכינו לקבל תורה מימינו של הקדוש ברוך הוא, על ידי נאמן ביתו, משה רבנו, עליו השלום, ואת קולו שמענו מתוך האש. ומאז ועד עתה, תקנה קבועה לדרוש ביום שבת שלפני חג השבועות, ונקרא 'שבת כלה'. וטעם הדבר מבואר, שעל ידי השבת זכינו לקבל תורה כמו שנבאר, ועל ידי התורה גדלה חיבתו אצלו, כחתן עם הכלה. וזהו 'שבת כלה' - כי השבת הוא היה גרם המעלות, כי נתחתן בהקדוש ברוך הוא עמנו, והכל על ידי התורה. ועל כן תיקנו לעשות כדת היום, לדרוש ולתור בדברי אגדה, הממשיכים לבו של אדם, ומעודדים את האהבה, להיות כל איש עוסק בתורה תדיר.

מה שעינינו הרואות ברבת בני עמינו, אנשים חכמים ונבונים, עוסקים בתורה תמיד, גם בלילה לא שכב לבם, וכמעט לא עבר עליהם לילה בלתי קריאת ספר תהלים כולו, ומשכימים לבית הכנסת, ועוסקים בגמילות חסדים, ושלטו בגופם, ומבקרים חולים, אבל בדבר הנוגע לממון הם אבירי לב הרחוקים מצדקה וכל הנוגע בממונם כנוגע בבת עינם. וגם המעט, שעושים לפי עושרם, הוא על כורחם שלא בטובתם, או מפני הבושה או יראה מאחרים, שלוקחים מהם בעל כורחם. אוי לה לאותה הבושה האמיתית, שיתביישו בעולם הנצחי, שיהיו עיניהם רואות וכלות, כי צדיקים נהנים בזרוע והם נהנים בתורת צדקה, ובושה להם.
ואני אומר כי אם היו נותנים אל ליבם דבר זה, כי הם יוצאים מן העולם בידיים ריקניות, והם גונזים לאחרים, לא היו מתנהגים כן. אין זה כי אם עיוורון עיניים ותימהון לבב, כי הצר הצורר טפם, כחלב ליבם ועיוור את עיניהם, לבל יוכלו לעשות צדקה. וכמעט נזרקה בהם מינות וכופרים בשכר הצדקה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ש'כל המעלים עיניו מהצדקה כאלו עובד עבודה זרה', שאם היה מודה בהישארות הנפש ושכר ועונש בעולם הבא, אי אפשר שיאמץ את לבבו ויקפוץ את ידו.

ניקח מוסר השכל לקבוע עתים לתורה, כל איש ואיש כפי יכולתו וכפי ידיעתו, במקרא ובמשנה או זוהר הקדוש וספרי המוסר, הנכתבים בלשון הקודש או בלשון לעז, כי הוא דבר השווה לכל נפש לבלתי היות מבלים הזמן בדברים בטלים. וכך אמרו חכמים בפרק ראשון של ברכות: 'אדם בא מן השדה בערב אם רגיל לקרות קורא, אם רגיל לשנות שונה וקורה קריאת שמע ומתפלל', וזה הדרך ישכון אור לכל בעלי הבתים, אשר טרודים בפרנסתם בכל היום, והיה לעת ערב בבואם לביתם, יחזקו בתורת ה'.