מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם שמחה לוצאטו נולד לאמו ולאביו חכם יצחק לוצאטו, בשנת שמ"ב (1582), בעיר ונציה.
בצעירותו למד ב'ישיבה הכללית' בוונציה, שראשיה שימשו כוועד הרבנים של העיר. בין רבותיו החכם שמואל יהודה קצנלבוגן, החכם אביגדור צ'יווידאל, והחכם יעקב היילפרון, מחבר הספר 'נחלת יעקב', שהיה ידיד משפחת לוצאטו. הוא קירב אליו את חכם שמחה לוצאטו, ואף מביא מתשובותיו בספרו 'נחלת יעקב'. לצד עסקו בתורה, השתלם בחוכמות הכלליות, ובפרט היה בקי בתחום המסחר הבינלאומי כפי שעולה בספרו 'מאמר על יהודי ונציה'. 
בשנת שס"ו (1606), בגיל 24, נתמנה להיות אחד משבעת חכמי העיר ונציה. בשנת שצ"ח (1638) יצא לאור חיבורו 'מאמר על מצב היהודים' בשפה האיטלקית. בין המפורסמות שבתשובותיו, שחלקן עומדות בכתב יד, היא תשובתו 'משען מים', בו התיר כשרותו של מקווה טהרה בעיר רג'ו כנגד האוסרים.
בשנת ת"ח (1648) לאחר פטירת החכם יהודה אריה ממודינא, נבחר לשמש אחריו, כרב העיר וכראש הישיבה הכללית. כחלק מפעילות הציבורית, עמד בראש בית הכנסת הגדול בעיר ונציה; ייסד ועמד בראש 'תלמוד תורה ארץ ישראל' - בית מדרש לבני ארץ ישראל וארצות המזרח התיכון, שהגיעו לעיר וונציה, שהיתה באותה תקופה מרכז סחר בינלאומי; והיה שותף בהקמת חברת 'פדיון שבויים'. בפסיקותיו הדגיש את עדיפות כוח ההיתר, כך התיר מעבר בשבת בתוך ספינה מעבר אחד של הנהר לעבר השני; חיזק את ערכי המתינות הדתית והסובלנות הבינ-דתית. וחיבר בין ערכים של השכלה לעולם התורה. בשנת תכ"א (1661) הוציא לאור ספר פילוסופיה בשפה האיטלקית על הידיעה האנושית על פי סוקרטס.
חכם שמחה לוצאטו נפטר ביום ה' בכסלו תכ"ג (1663), ומנוחתו כבוד בבית הקברות באי לידו, הסמוך לעיר.

מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שכמראה המים, המושפע מהקרקע, מקבלים מנהגי מקומם.
אמנם קשה כל כך לתאר את מידותיו הפנימיות של אדם אחד בלבד, היאך יעלה בידינו לתאר את תכונותיה של אומה שלימה? ובייחוד, אם מדובר באומה היהודית, הפזורה בכל קצות הארץ - כמעט מן הנמנע הוא לומר עליה דברים נכונים ומוחלטים. שהרי נפוצים היהודים בכל העולם, וכנהר הזורם בתוך ארץ רבה, שמראה מימיו מושפע מסגולות הקרקעות השונות, שדרכן הם עוברים, כן מקבלים היהודים מנהגים שונים משאר האומות, שבתוכן הם יושבים. משום כך שונות כל כך הליכותיו של היהודי היושב בוונציה מן היהודי שבקושטא, ומן היהודי הדמשקאי ומזה שבקהיר, וכל אלה שונים מן היהודים האשכנזים והפולנים ... צדקה וחסד כלפי הבריות והכנסת אורחים כלפי כל אחד מבני אומתם, אף אם זר הוא לו ונוכרי. היהודי מפרס מיצר בצרתו של היהודי מאיטליה ומשתתף עמו בה; אין ריחוק המקום גורם לפירוד ביניהם, בהיות דתם אחת.
מאמר על יהודי ונציה (תרגום מאיטלקית), עיון י"א, עמ' 105-106, מוסד ביאליק, ירושלים תשי"א (1950).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שהחברה האנושית מתקיימת על מיזוג של צרכי גומלין.
אין החברה האנושית מתקיימת אלא על מיזוג של צרכי גומלין, או על טובות הנאה שבין אדם לחברו, על משא ומתן הדדי בדברים שבשפע ובדברים שבמחסור. ומה שחכמי המוסר מכנים בשם מותרות, תפנוקים ודברי הבל, שמקורם בתאוות האדם, הרי באים לעומתם חכמי המדינה, המתכוונים לכלל האנושות ואומרים, כי אותם דברים הם שורש הפרקמטיה, יסוד המסחר, תריס כנגד הקמצנות, איזון המצב בקרב האנושות, קשר איתן והדוק בין קצה העולם לקצהו. מתכות יקרות ותכשיטים, הרי מותרות הם, בשמים ותבלין, אין נזקקים להם מי שחייו חיי נזירות ובדידות; ואילו בחיים האזרחיים והמדיניים - לא זו בלבד שנחוצים הם, כמקור הכנסות שהזכרנו לעיל, אלא גם משום שיחד עם הבאת סחורות ממרחקים, מובאים איתן גם מנהגים ואמנויות, דעות ותורות, ומובאת גם התרבות עצמה.
מאמר על יהודי ונציה (תרגום מאיטלקית), עיון א', עמ' 81-82. מוסד ביאליק, ירושלים תשי"א (1950).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שבפשט התורה בזמן נתינתה היחס לאומות העולם.
כן גזר שכל בני האדם יתנהגו יחד באחווה כאיש אחד, משום שכל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא אזרח ברפובליקה אחת ויחידה. אהבה זו וצדקה זו נטע בלבו של האדם, שעה שלימד אותו לדעת ולהשכיל, כי כל המין האנושי כולו נברא בידי אל אחד, וגם אחר כך יצאו צאצאיו מאת אב אחד, הוא אדם הראשון, ואף חזרו ונתפשטו בארץ מזרעו של נוח. לכן אמר מלאכי הנביא: 'הלוא אב אחד לכולנו, הלוא אל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבותינו?'. הנביא משתמש בשני נימוקים כדי לעורר בליבנו את החיבה הרכה הזאת, לאהבה איש את אחיו ושלא לפגוע בכבוד חברו; ראשית, משום שכל בני האדם יצאו מאב אחד, ולכן כולם שארי-בשר הם ובני חורין במידה שווה, ויורשים ושותפים חלק כחלק בנכסי העולם; שנית, משום שאנו יצורי אל אחד וברואיו. ...
כל מה שאמרנו עד כה משמש לנו עדות נאמנה וראיה נכונה, כי אסור לו ליהודי לעשות מעשה בלתי אנושי, העלול לפגוע בכל אדם שמנהגי אמונתו שונים ממנהגי היהודים - ובלבד שיהא אדם זה שומר את מצוות המוסר, ולא יהיה נגוע בשום מידה רעה ומכוערה, ויכיר בהשגחה העליונה, ביכולתה הבלתי מוגבלת, בחסדה ובחכמתה של עילת העילות, המושלת בכל ומכלכלת את הכל.
מאמר על יהודי ונציה (תרגום מאיטלקית), עיונים י"ג-י"ד, עמ' 113-121. מוסד ביאליק, ירושלים תשי"א (1950).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שהדת האמיתית מבקשת דעת וגבורה התלויים ברצון האדם.
העולם דומה לשוק גדול, וה' מחלק מטבעות אחדים לקנות בהם את הדברים המוצגים למכירה. המטבעות העוברים לסוחר, הם יותר מכולם - הבינה והגבורה, שחותמו של הקדוש ברוך הוא טבוע בהן, שהרי הוא הוא מקור החכמה והגבורה; בהן נושאים ונותנים, בכל הדברים שאפשר להעמידם בתחום הרצון החופשי של האדם. הדת האמיתית היא הדת המבקשת מאת ה' שפע של מטבעות אלו, ואינה מתיימרת להשיג על נקלה שום דבר יקר ערך, בלא שיהיו בידיה אותם מטבעות יקרים ...
'קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'' - כלומר: ראוי לקוות לה', שקודם כל יחזק את ליבנו וייתן לנו עוז, ואחר כך יש לחזור ולקוות, שתלווה עזרתו את כשרוננו ואת מאמצנו, ויצליח את ניסיונותינו ומפעלינו. ובספר משלי נאמר: 'ובדעת צדיקים יחלצו' - כלומר, הצדיקים נושעים בזכות חכמתם ובינתם. ואמנם, צריך היה לומר - בזכות צדקתם ומעשיהם הטובים, אלא מזכיר הוא את ה'דעת', משום שהיא האמצעי האחרון להשיג בו את הישועה, שנותן לנו ה' בשכר מעשי החסד והצדקה שבידינו. אבל האמונה התפלה שואפת לרכוש את הכל במטבע מזויף ופסול, שאינו ראוי לסחור ולקנות בו מאומה.
מאמר על יהודי ונציה (תרגום מאיטלקית), עיון ט"ו, עמ' 131-133. מוסד ביאליק, ירושלים תשי"א (1950).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שהחכמים אינם נביאים לקבל דעתם כחוק בל יעבור.
על כל החכמים הללו מסתמכים היהודים, בכל הנוגע לדעות ולאמונות השייכות לעיקרי הדת, וכן במצוות המוסר ובהליכות החיים, בחברה האנושית ובחיים האזרחיים, כלפי כל אומה ולשון. ואם אמרו הרבנים בעניין זה דברים, שאינם מתאימים למצב שאנו נתונים בו כיום, הרי סבורים היהודים, כי אין מחובתנו לקבל את דעתם, כחוק ולא יעבור לעולם ועד, אלא יש להניח, שכתבו החכמים האלה, בהתאם למצב ולנסיבות החיים, בקרב העמים שהיו מפוזרים בתוכם; הם רואים איפוא ברבנים בעלי מסורת נאמנים בענייני הלכה, אך לא נביאים מחוקקים חוק ומשפט לדורות הבאים אחריהם - ובייחוד לא לגבי עניינים שבין אדם לחברו, שכן הללו נתונים לחליפות ותמורות, ותלויים בנסיבות אין מספר העלולות לפשוט צורה וללבוש צורה. המשפט האזרחי של הרבנים אין בו כדי לחייב חיוב של קבע.
מאמר על יהודי ויניציה (תרגום מאיטלקית), עיון ט"ז, עמ' 143. מוסד ביאליק, ירושלים תשי"א (1950).