מקצת שבחו

'נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - הצדקה המעולה יותר היא שייתן צדקה בשביל צוויו יתברך, ולא מצד הרחמנות ורכות הלבב, שאינו יכול לסבול לראות את חברו בצער, שמצטער גם הוא לראות את חברו, שצדקה זו אינה מעולה כל כך, אלא ייתן צדקה לעשות ציוויו ורצונו יתברך, ויחשב בלבו שהקדוש ברוך הוא נתן לו כדי שייתן לאחרים.
ואפשר שזהו רמז כאן: 'נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - וזה 'ירע' אפשר לפרשו - לשון הכרעה, כלומר כשתיתן צדקה אל ייכנע לבבך בתתך, כי אם 'נתן תתן' לעשות צוויו יתברך כאמור.

'מחתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך שובה אלי כי גאלתיך' - ויש לדקדק, שלא היה לו לומר 'כי גאלתיך' - לשון עבר, ועל פי האמור יבוא אל הנכון, שבא לרמוז שלא יעלה בדעתם לומר, שאיך יתכן שהקדוש ברוך הוא מקבל שבים, מאחר שמרדו בו, וכבר מילה אמורה ש'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול'. לזה בא לרמוז להם, שלא ישימו על לב סברה זו ששונה לגבי הקדוש ברוך הוא. וזה אומרו: 'מחיתי כעב פשעך וכענן חטאותיך שובה אלי', ואל יעלה על לב, שאיני מקבל שבים, מטעם ש'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול', שזהו דווקא לגבי מלך בשר ודם. והראיה לזה, שאני מוחל את כבודי מיציאת מצרים, שאני גאלתיך וירדתי במקום טומאה ומחלתי את כבודי.

כיוון שישראל נחשבים גוף אחד כנודע, בכללות האומה מקיימים התרי"ג מצוות, והמצווה שעושה ראובן נוטל חלקו שמעון חברו, והינו כאלו כל אחד מהם קיים התרי"ג מצוות. יעויין שם. וידוע שעל יד עסק התורה מקיים המצוות שאי אפשר לקיימם, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'זאת התורה לעולה', אשר על פי האמור אפשר ליישב פסוקים אלו: 'זכרנו בלילה שמך ה', ואשמרה תורתך' - דהיינו עסק התורה, 'זאת היתה לי' - שעל ידי עסק התורה 'כי פקודך נצרתי'. ועוד מטעם אחר, כי 'אמרתי לשמור דברך', על דרך 'ואביו שמר את הדבר'. וכיוון שאני מוכן לקיים המצוות, הרי הוא כאלו קיימתי בפועל. ועוד מטעם אחר לקיים התרי"ג מצוות, כי 'חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודך' - ועל ידי זה אני נוטל חלק חברי.

'ויקונן המלך אל אבנר ... ויוסיפו כל-העם, לבכות עליו ... ויאמר המלך אל עבדיו: הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה, בישראל' - עיקר הבכי במיתת הצדיקים הוא על שנתפסים בעוון הדור, על עוונם ועל חטאתם של ישראל. וכתבו המפרשים שבמיתת הצדיק אין לנו לבכות על האבדה עצמה, שאין ראוי לבכות על זה, מפני שהולך הוא למנוחות שאננות, אלא עיקר הבכי הוא על האובדים אותו, שבסיבתם גרמו מיתתם, ועל העולם גם כן שנסתלק מגינם, ומעשיהם של צדיקים שהיו מסגלים מצוות ומעשים טובים, וכיוון שסר צילם מעליהם, אין לנו להישען.
ובזה נבוא לכתובים, שבתחילה היו בוכים על האבדה עצמה, ולא היו בוכים על שמת בעבורם. וזהו אומרו: 'ויקונן המלך', 'ויוסיפו כל העם לבכות עליו' - רצונו לומר על האבדה עצמה. ולזה אמר להם דוד המלך: 'הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל' - רצונו לומר: בשביל ישראל, ואין לבכות על האבדה עצמה, כמו שאתם בוכים 'עליו' עד עכשיו, אלא שאתם צריכים לבטח על מה שנפל ומת 'בישראל' - דהיינו בשביל ישראל, שהם גרמו מיתת הצדיק, ואין לנו להישען, וקשה סילוקן לפני הקדוש ברוך הוא.

'בטח אל ה' בכל לבך, ואל בינתך אל תשען' - והנה מה שמצילה מן החטא היא דווקא בעת שעוסק בה, ולזה אמר אחר כך שכל זה הוא בתנאי ש'תורתי אל תשכח', שיהיו כתובים 'על לוח לבך', ואז 'בטח אל ה' בכל לבך' - שאין חטא בא על ידך, על דרך שכתבו התוספות, שסתם תלמיד חכם שתורתו הוא אומנותו אין חטא בא אל ידו, מפני שאינו הולך ארבע אמות בלא תורה, וזהו טעם שמי שמסיק שמועות ש'הגיע לפרשת דרכים'. ובא הכתוב לומר, שאף שלבך בטוח, שעל ידי התורה והחכמה שבלבך, שאין אתה חוטא, מכל מקום אף על פי כן אני אומר לך ש'אל בנתך אל תשען' - ואל תאמן בעצמך מבחינה זו, אלא 'בכל דרכך דעהו' - בכל דרכך דווקא, שבא לרמוז שאף שהגעת לפרשת דרכים, אף על פי כן אל תאמן בעצמך, אלא 'בכל דרכך דעהו', משום שלא ידע איש בנפשו, ואם כן אל תהי חכם בעיניך, וקח בידך הבחינה האחרת, שהינה 'ירא את ה' וסור מרע', שבבחינה זו הגיע האדם לפרשת דרכים.

מצוות הצדקה נוטל שכר מהמקבל, כדין מחזיק שנוטל שכרו, אם כן איפה על ידי מצוות הצדקה יכול האדם לקיים כל תרי"ג מצוות מדין מחזיק. וזה אצלי רמז הכתובים: 'יגמלני ה' כצדקי, כבור ידי ישיב לי, כי שמרתי דרכי ה', ולא רשעתי מא-לוהי, כי כל משפטיו לנגדי, וחוקותיו לא אסיר מני' - רצונו לומר שעל ידי הצדקה שאני עושה, ועל ידי מצווה זו, יש לי דין מחזיק. אם כן 'כבור ידי ישיב לי' - כאילו אני בעצמי קיימתי המצוות 'כי שמרתי דרכי ה', ולא רשעתי מא-לוהי' - שעל ידי מצווה זו 'כל משפטיו לנגדי' - אף המצוות שאינן תחת האפשרות לקיימם במצווה זו, שמחזיק את חברו להחיותו ולהספיק מזונותיו, הרי הוא תחת האפשר לקיים התרי"ג מצוות כאמור, כיוון שנוטל מלך בראש מהמקבלים.