מקצת שבחו

גדולה צדקה, שעל ידה נעשה שלום בעולם בין אדם ובין בני ביתו ובין ישראל לאביהם שבשמים, ככתוב בישעיה: 'והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם'. - הלא ראו תראה, מעשה בכל יום, בהיות העניים דחוקה להם השעה, אז ונלחמו איש ובני ביתו, ואיש את קרובו, ובין השמים שמו פיהם, ולשונם תהלך בארץ: 'מדוע דרך העשירים צלחה', אנו 'צרות רבות סבבונו', יגון ואנחה. הלא בני איש אחד אנחנו. ואומנם בהיות מעשה הצדקה בארץ כמתכונתה, אזי העניים מרווחים, ששים ושמחים, ומודים ומהללים ליוצרם, ובגללם העשירים מובטחים ומוצלחים. וזהו: 'והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם' - כלומר בין הבריות לשמים, ועל ידי עבודתה נעשה השקט - לעניים וגם לעולם, ושלום בין איש ואשתו, שזכו שכינה ביניהם.

ידענו נאמנה: 'תורה צוה לנו משה מורשה', ומנהג אבותינו תורה שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. וכל איש ישראל, חובה מוטלת עליהם, לשמור מצוות ה' 'ובתורתו יהגה', תהילות לאל הבוחר בישראל, כי כן עושים אנשי שם, אנשי חיל, אשר מתגברים על יצרם, אפילו במקומות מלאכתן ומשא ומתן, מונח אצלם ספר תהלים, מעמדות, חוק לישראל, ספרי מוסר, כל אחד מה שהשיגה ידו. עינינו הרואות כל זאת. קובעים לקרוא דבר יום ביומו, כי אין שום אדם בן חורין ליבטל ממנה, עד גדר אולי יחסרון אפילו שניים בדור, שיצרם נתגבר עליהם ועזבו מלעסוק בתורה.

'שואלים אותו תחילת דינו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה?' - יש לדקדק על שתי שאלות אלו דווקא, ומי תלה זה בזה? - ויש להשיב כי אלו הם העיקר וצריכים זה לזה, על דרך מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה', וכן 'אם אין קמח אין תורה', וכן 'הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם', וכן 'נהוג בהם מנהג דרך ארץ - חציו לכם וחציו לה'', על כן שואלים אותו: 'נשאת ונתת באמונה?' - באמונה שמאמין להרוויח, והרי עשיית חיל ויש קמח, ועוד שואלים אותו: 'קבעת עתים לתורה?' - וזהו תחילת דינו של אדם, רצונו לומר על כל עוונותיו.

'בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליו'. - כי הנה ראינו, בעוונותינו הרבים, מעשה בכל יום, מה שמביא יצר לב האדם באדם רע לו, ולבו יקבוץ און לו, ובפיו ובשפתיו ידבר כי ידיו רק לו במתנות ידו, ויום יום יחלק שלל לעניים האביונים, ולא כל העתים שוות, וכעת הן קצרה ידו מפדות, ויוקר השערים עשר ידות, ואם יוסיף עוד על זאת, הנה העת ילך ויחסר עד ככר לחם, פן יהיה נשבר ונחפר ואין רואה, ה' יצילנו. ויען וביען על זה אמרתי בעוניי דרך רמז בפסוק זה: 'בצדקה תכונני' - על דרך מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אם ראה אדם מעותיו מצומצמים ונחסרים - יעשה מהם צדקה', ובזה 'בצדקה תכונני' - שעל ידי זכות הצדקה יכונו מחסור ממונך. וזהו שסיים: 'רחקי מעושק' - רצונו לומר: גם כן שיטהר לבו ורעיונו, שהיה מחשב שהעניים היו כמו שעושקים ממונו, וירחיק מדעתו כל זה, ופן בנתינת הצדקה יחסרון מזונותיו 'כי לא תיראי', ופן הזמן יהפוך עליו על היום 'וממחתה' - בזכות הצדקה 'כי לא תקרב' -וודאי לא תקרב אליך כאומרם זיכרונם לברכה: 'אין אדם מעני מן הצדקה'.

'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' - בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא דווקא יצא ממצרים, קודם הזמן. ולזה צריך לתקן מעשיו שתהיה הגאולה בימיו כי הכל תלוי בנו בתשובה שלמה וצדקה ומשפט שנאמר: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. גם כן מכאן נלמד באומרו: 'אלא אף אותנו גאל עמהם' - מה צריך עוד לומר: 'ואותנו הוציא משם'? - אלא רצונו לומר 'ואותנו' - שאנו עוד בגלות מאמינים 'למען הביא אותנו', גם אנחנו 'לתת לנו את הארץ'.

אמר הכתוב: 'ונכרתה הנפש ההיא', ובעצם היום הזה, בעוד היום גדול אינם נזהרים, והם רצים משוקדים כדי להביא שאור מחמצת הבצק פת חררה הביתה, והנה באה פת חרדה בעיני כל רואיה, תסמר שער הראש פת חרבה, שאין שלווה בה, שמחריבה בית כל רואיה, ובאיוולתם ושִׂכלותם עונים ואומרים בקול רם, קול ענות כאילו קנו שלמות: בסימן טוב, שנה זו טובה ומבורכת. ובעלת הבית משחקת שחוק, וטעות גדול הוא להם, מאין הברכה תהיה מצויה בזה מנהג הנגע הנראה בבית הרע הזה, באשר הוא נגד מנגד לצור הבורא יתברך שמו, שהוא מקור הברכה וההצלחה וההרווחה, הכזה המקרה סימן טוב יקרא. זאת ועוד, יצאו אנשים סוחרים במקח וממכר ביום טוב הזה, לקנות מאת הנוכרים, כל מין ומין צמח האדמה דשאים ועשבים וכריכות שיבולים, מאלמים אלומים, והמה ברשות הרבים שזה הוא חילול השם, חס ושלום, בלא בושת פנים לפני רואיהם, בכסף מלא יקנו מהם, בעוונותינו הרבים ...
ודי בזה, לכל רואה וחוזה, השם הטוב הוא יכפר בעדנו ובעדם. 'כי לכל העם בשגגה', שגו ברואה, כי לא עוסקים עם רשעים. וחובה עלינו ללמד זכות וסנגוריה לאחינו. כי משגה הוא, לא ידעו, ומי כהחכם יודע פשר דבר, והוכח לעמי ארץ במישור, ובמתק לשונו יסיר מכשול, ושעה אחת ושתיים, מתינות מתינות צריכה, 'כי שם ציוה ה' את הברכה', ו'פי צדיק יהגה חכמה'.