מקצת שבחו

מה מאוד עלץ ליבי וגדלה שמחתי, בראותי העצה היעוצה, לעודד את התלמידים ולהכשירם לכתוב עברית, ולהרגילם בשימוש השפה, בתתך להם פקודה, שייעשו כולם אגודה אחת, להתאסף יחד להקדיש מאמרים, שירים וחידות לכבוד החגיגה השנתית של פתיחת הישיבה. הרגשה נעימה מלאה כל חדרי ליבי, בעוברי, בסקירה קלה, על מאמרי התלמידים. כמה נהניתי עד כדי שביעת רצון ועונג רב, מצחות לשונם וסגנונם הטוב. גם בחנתי חידושיהם שכתבו על הגמרא, פה ושם, וכמו חלב ודשן תשבע נפשי. הנכם נושאים ברכה מאת פניי, על קורת הרוח שעשיתם לי בזה. ואני מחזיק טוב לך, ידידי היקר, על כל כוחותיך שהשקעת בסידור החומר ועריכתו, וחלף מאמציך הכבירים להרמת קרן ישיבתנו, בתור מורה עברית לכיתות הגבוהות של הישיבה, וגם לכיתות התלמוד תורה. ולמרות חולשתך ורפיון כוחך, הנך מתאמץ בכל תוקף להדריך את התלמידים בחינוך טוב, בדרכי התורה והמוסר.

קיבלתי את מכתבך. קשה מאוד להשיב על שאלתך, היות שאני רואה שהתלמידים שבאו ממרוקו, קשה להם להסתגל בישיבות עם אחינו האשכנזים, ויום יום באים אצלי ומבקשים להחזירם מאמריקה, ויש אפילו למרוקו. ואם תבוא לפה, ולא תיכנס לישיבה, ייקחו אותך לגיוס, וחבל שתאבד הלימוד, לזה לעצתי אם תשמע - חיכית כל הזמן, חכה עוד, ואם אסתדר אני בעזרת ה' בתל אביב, רצוננו אני והרב הראשי לסדר בית מדרש למורים ורבנים ספרדים, ואז תוכל לבוא בשמחה.

הגאון רבי רפאל עבו, זכה למיתת נשיקה, וכך היתה עובדה ביום פטירתו: מרן הגאון, זכר צדיק לברכה, בחסידותו, נהג להתענות - ב', ה', ב', שאחר הפסח, ואחר חג הסוכות כדברי מרן ב'שולחן ערוך', סימן תצ"ב. ביום חמישי, ט"ו באייר תשמ"ג, היה רבי רפאל שרוי בצום. היה זה היום האחרון מבין השלושה של ב', ה', ב'. כהרגלו, נסע באותו יום לבית-הדין הגדול שבירושלים. אחר-כך, יצא להתפלל בכותל, ואחר-כך שב לביתו שברמת-גן. לאחר תפילת מנחה, העביר את שיעורו הקבוע במשך שלושים ושלוש שנים רצופות, בבית הכנסת 'מקור חיים', שבנחלת גנים. לאחר השיעור, התפללו ערבית, ובאמצע קריית שמע, לאחר שהמליך עליו את מלך מלכי המלכים ב' שמע ישראל ה' א-לוהינו, ה' אחד', נשמט ראשו של מרן הגאון, זכותו תגן עלינו אמן, על השולחן, וכך נפטר במיתת נשיקה.
ומדוע צם באותו יום? - לכאורה היה צריך לסיים את תענית הב', ה', ב', באותה שנה ביום שני י"ב אייר, אלא שבאותה שנה היום הראשון לתענית ב', ה', ב', חל ביום שני ה' באייר, והיות ואותו היום, נוהגים חכמי ספרד, ומכללם מרן הגאון רבי רפאל עבו, זכר צדיק וקדוש לברכה, להרבות בשמחה ובסעודת מצווה ובהודאה לה' יתברך, לא צם אותו היום, הרב זכר צדיק לברכה, ודחה תעניתו.

הייתי במרוקו בשליחות, בעניין חיזוק היהדות ופתיחת מוסדות תורה במרוקו, ורישום תלמידים מובחרים, אשר יישלחו לישיבות מחוץ לגבולות מרוקו, אם ללונדון, לצרפת או ארצות-הברית. רשמנו בין 50-60 תלמידים, אך לא היה באפשרותנו לממן את נסיעתם. הסתובבנו ברחבי מרוקו כדי לגייס מימון, והיה מאוד קשה, עד שנודע לנו שבעיר מוגאדור, יש בה יהודים נדיבים ועשירים, שיכולים לעזור לנו במימון. נסענו לעיר מוגאדור אל בית הרב הקדוש, המלומד בניסים, רבי משה אהרן פינטו ... אבא שאל את הנדיבים, אם יש עוד אדם בעיר שמסוגל לממן את כל היתרה. אמרו לו, יש פלוני אלמוני, שהוא הסיטונאי של כל הטריפות בעיר, שמוכר לנוצרים שבכל אזור הדרום, והוא לא שומר שום מצוות, לא גר עם יהודים, ורחוק מאוד מיהדות ... אבא עליו השלום, ביקש שיקראו ליהודי הנזכר לעיל. ... אבא סיפר לאיש את הכל, ואמר לו: אני יודע שאתה רחוק מתורה ומצוות, רחוק מיהדות, אני יודע שבנך יחידך אינו נימול, אך אני מבין שאם אתה שולח לי פעם בזמן תרומה לכבוד אבותיי הקדושים, בוודאי יש איזושהי נקודת אמונה בליבך, שמקשרת בינך לבין יהדות, והיהדות כולה היא תורה מצוות ומעשים טובים. ... הנזכר לעיל ישב, והיה מקשיב ודומע, ונראה היה כי הכניע את ליבו, ואמר לרב: אני יודע מראש שקשה לי לעשות מהפך בנפשי, אבל אני מוכן לשלם את כל כרטיסי הטיסה לכל מקום שתבקשו ... הלך והביא תיק מלא כסף, ומסר אותו לרבי רפאל עבו.