מקצת שבחו

מקצת שבחו

מרת ימימה אביטל נולדה לאמה פרחה-פאני ולאביה יעיש אביטן בשנת תרפ"ט (1929) בקזבלנקה במרוקו.
מצד אימה, מרת ימימה אביטל היא בת למשפחת רבנים ידועה, משפחת סבג מהעיר מרכש. היא גדלה בעיר קזבלנקה, וסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון. 
בשנת תש"ט (1949), בגיל 20, זכתה ועלתה לישראל, והתיישבה בעיר באר-שבע. שם עבדה כמורה בבית-ספר יסודי. בשנת תשי"א (1951), בגיל 22, נישאה לאליעזר אביטל, יליד מרוקו, ממקימי קיבוץ 'ברור חיל' שבצפון הנגב, ששימש שליח-עלייה מטעם הסוכנות היהודית במרוקו, ונולדו להם בן ובת. במקביל למדה ספרות צרפתית לתואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון.
לאחר מלחמת ששת הימים, נפטר אישה אליעזר, ומרת ימימה אביטל עברה לעיר בתל-אביב. היא למדה תקופה מסוימת לתואר שני בפסיכולוגיה, באוניברסיטת תל-אביב. אט אט החלה לקבל פונים לייעוץ ולטיפול, בביתה בתל-אביב. בשנת תשמ"ז (1987) הקימה בביתה את 'מכון מעיין' ללימודי שיטת מודעות עצמית שפיתחה: 'שיטת ימימה - חשיבה הכרתית'. עיקרון השיטה הוא פיתוח חשיבה, שמטרתה להבחין בין החלקים הטובים שבאדם, לבין "העומס", והחלקים שחוסמים אותו מלהתפתח, ולהוציא לפועל את הטוב שבו. 
למרות שמיעטה בחשיפה ציבורית, מרת ימימה אביטל, הייתה למורה רוחנית לעבודת הנפש והמידות, ומדי יום נהגה לקבל מאות אנשים לטיפול ולייעוץ, מכל גווני החברה הישראלית. בשנת תש"ן (1990) עברה עם המכון לעיר הרצליה. מפאת צניעות, העבירה את שיעוריה בנפרד לנשים ולגברים, והיתה מלמדת מאחורי וילון או מחדר אחר, כך שרק קולה נשמע. בכל שיעור, העבירה לתלמידיה "חלקים" בעבודה הרוחנית, שכללו קטעים, שהכתיבה לתלמידים. כך, נשתמרה תורתה בקרב תלמידיה. התלמידים גם כתבו "מלאכות" (מעין עבודה פנימית) שעשו, לפי מה שנלמד בשיעור. 
מרת ימימה אביטל נפטרה ביום כ"ה באייר תשנ"ט (1999), ומנוחתה כבוד בבית העלמין בבאר-שבע.
לאחר מותה, בשנת תש"ס (2000) יצא לאור בבאר שבע הספר 'תורת ימימה: ספר ראשון' בידי בנה. מאז, הוציא לאור עוד שלושה כרכים, וספר 'אמרות ימימה'. בשנת תשס"ד (2004), יצא לאור בפתח תקווה, הספר 'המעבר לחשיבה הכרתית: ע"פ ימימה אביטל' בידי תלמידתה מרת שרון פרלמן. בספר תמלול של שיעור ייסוד של מרת ימימה אביטל, אותו מסרה כמה חודשים לפני פטירתה בשם 'נגני נפשי על ירושלים'. בספר ביאור על דבריה על פי פנימיות התורה וחכמת הסוד ,יחד עם ליקוט מדבריה, לפי נושאים.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמדת להתקדם לאותה צמיחה, שמאפשרת אושר פנימי.
מה מסתתר מאחורי החלקים? זה עבודה רבה שעושים. לא לחפש אותם, אלא למנוע אותם. להחליש את החלקים שמחלישים, הלא-טובים שמקטינים, שמפריעים, שמורידים, ולהגיע ליכולת להבחין בדיוק בחלקים שמבחינים בטוב, ואז בקו ישר - יש שקט ושמחה. ולא - יש עצבות, אי-וודאות, ריחוק ובדידות, מרדנות וריחוק, ולהסתלק ממקומות, מהבית או מכל מיני. ויש שיוצרים קשרים עם אחרים, ומיד שוברים, הם חייבים. ... וזה מתקנים, על ידי הכרה למה שמתרחש בה, כדי שתחזור לעצמה. זה לא טוב - זה כן טוב. רואה את, שזה נפלא? - שאותה נערה תגיע קודם להכרה של מה שעושה לה לא טוב, ותיתן טוב במקום. בוודאי לא תהיה פתאום חזקה, אפילו גם אם האימא מקלקלת, דורשת, אלא היא תהיה לאט לאט חוזרת לאיזונה, חוזרת לעצמה, לחברה, ליכולת להשתייך ...
זה עושה אותם משוחררים ולא חסומים, ואז גם חסונים, ולא בעבור כל מה שקורה בחיים הם מתנדנדים בקלי קלות. ההבנה העמוקה, מאפשרת יציבות ומדידות, להבין מה היא התשובה לתת ...
שתבין למה היא מתנגדת, זה לא בשבילה. אני לא אומרת לה לבחור גבוה, אלא איך להתקדם לאותה צמיחה שמאפשרת אושר פנימי, הרבה שקט, הרבה דיוק, הרבה שמחה בקיום, קיום בנקי.
המעבר לחשיבה הכרתית: ע"פ ימימה אביטל, עמ' 10. הוצאת שרון פרלמן (התלמידה המחברת), פתח-תקווה תשס"ד (2004).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמדת העיקר להתחיל בתיקון, שאם מצמיח - ימשיך בקלות.
הלב, רק אם הוא מזהה שזה נכון - אז נרגע. אותו דבר בעבודה הפנימית שאתן עושות - תנו לעצמכן דיוקים דקים, ואז הלב נרגע. ואם שוגות - אין דבר, שעדיין שוגות. העיקר להתחיל ...
אם תתחילו להצמיח, תראו שתגיעו ככה לא לתיקון קטן של חלק זה או אחר, לא לאחוז בו, אלא הצמיחה - הרבה הנבטות תהיינה בהבנה, בהכרה, ותוצאות רבות. הסתכלות מורכבת על המתרחש כנבנה, כמשתנה. המשחרר והבונה - כנבנה. מתוך הבנה מעמיקה הזו, התיקון ממשיך בקלות ...
הקושי שבבנייה, זה רק מהמאבקים האישיים של הנפש, שעושים את הנדמה של הקושי. נכון? - אז נכון שיש טרחה ומאמץ, ואם יש רצון למאמץ הזה - אז זה התחדשות. זה התנערות חזקה מאותם חלקים, שכאילו קשורים, דבוקים בכן, מיותרים שנקראים 'מזיקים', ואז יש רק טוב. וכאשר הטוב ישנו, אז ישנו צורך גם בהעמקה, ולהבין אחרת ולהאמין, וגם אין צורך להאמין שזה צריך להיות באמת, אלא מבינים את אותה אמת. יש להבין אותה בהעמקה מאוד מאוד מאוד, באמת איפה שאתן נמצאות באמת, כפי שהלב מבין באמת, תעשו את המלאכה - תראו זה נפתח לבד.
המעבר לחשיבה הכרתית: ע"פ ימימה אביטל, עמ' 15-16. הוצאת שרון פרלמן (התלמידה המחברת), פתח-תקווה תשס"ד (2004).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמדת שמחשבה טובה, לא זזה ממקומה רק אם פעילה.
נפלאות הן רק מהקדוש ברוך הוא. אף אחד מאתנו לא יכול לעשות כלום. אפשר לא להבין, אבל זה דברים שאפשר להבין. מה שאני יודעת, זה שאני לא מבינה כלום. יש לי אין בשכל ומחשבה טובה, שלא זזה ממקומה, רק אם פעילה.
המעבר לחשיבה הכרתית: ע"פ ימימה אביטל, עמ' 17. הוצאת שרון פרלמן (התלמידה המחברת), פתח-תקווה תשס"ד (2004).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמדת שאפשר להגיע אם זוכים להבנה אמיתית שאפשר.
הריפוי, אם קורה, הוא חזק מדי על האנשים, כי יש שינוי בעוצמות האור. היו באים, מקבלים שפע ובבית מפרקים. ... ברפואה הרוחנית זה רק מהקדוש ברוך הוא. מי שאמיתי ומתקרב, אז מהר הוא מבריא. זאת אומרת, אפילו בעיוורון - לא של הבנה או של רגש, אלא בעיניים, אפשר להגיע, אם זוכים להבנה אמיתית שאפשר. ... חולים - שקודם כל יכינו איזו מחשבה חיובית, מחשבה חיובית היא תיתן הרבה טוב. גם לפחות ההתקרבות למהות, מתקנת אותם באור.
המעבר לחשיבה הכרתית: ע"פ ימימה אביטל, עמ' 19. הוצאת שרון פרלמן (התלמידה המחברת), פתח-תקווה תשס"ד (2004).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמדת שאינה יכולה להתחזק דרך הכעס שלה.
ערבוב נפש זה קשור לעצמאות. עצמאות התיקון. חירות, חוסן, איזון. זה כמו לא נשמע קשור, וזה קשור, מפני שאם מישהי שלומדת, אם היא רוצה כדי שתהיה צודקת, אז היא צריכה להילחם בשדה אחר, לריב עם השני, למצוא צידוק להבנתה - דרך הבנתה, דרך ניצחון כדי לנצח את השני בריב, לריב עם האחר. זה למעשה, היא נסערת ברוחה, ואין לה נפש שקטה וחזקה, אין שקט בקרבה. היא מותנית לריב שם ... הערבוב הזה מעמיד אותה להכרה - למקומה, לעצמאותה, להתחזקותה. בהפרה, אינה יכולה להתחזק, הלומדת אף לומדת בזה שהחסירה משהו מנפש אחרת. אינה יכולה להתחזק דרך הכעס שלה, או היהירות שלה, או דחייה שלה, או דרך הפיזורים למיניהם. אינה יכולה, זו אשליה, אשליה לחשוב שיש השגה כשזה קורה כך. או ביקורתיות יתירה, או דחיית כל דבר, זה למעשה חולשה, הביקורתיות הזו זה הרבה חולשה מאחורי זה.
המעבר לחשיבה הכרתית: ע"פ ימימה אביטל, עמ' 9-10. הוצאת שרון פרלמן (התלמידה המחברת), פתח-תקווה תשס"ד (2004).