מקצת שבחו

'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים, ביום שייגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלים ושותים, נותנים לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להם: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. ... אומר לו לדוד: טול וברך. אומר להם: אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר: 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'. -
הודיע דוד המלך, עליו השלום, שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ולכן אמר דוד: 'אני אברך ולי נאה לברך'. וקשה שהרי אברהם, יצחק, ויעקב, ומשה רבנו, עליו השלום, ושאר הצדיקים, לא רצו לברך משום שחשבו שמא נמצא בהם איזה דופי, האם יחסר זה בדוד, שהיה בו עניין בת שבע ואוריה החיתי, ואיך אמר 'ולי נאה לברך'?! - אלא הכוונה שהיה דוד בעל תשובה ועדיף מצדיק גמור, ולכן עדיף מכולם לברך.

'יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב' - יש איש שבעיני האנשים יראה, שהוא מתעשר ומשיג עושר רב, וזה במה שרואים אותו, שאינו מפזר ממונו, רק שומרו כבבת עינו, ואינו מהנה לשום אדם בממונו אפילו לעניים. וזה האיש נראה בעיני בני אדם שהוא מתעשר והולך. 'ואין כל' - כלומר אדרבא הוא להיפך, כי תחשוב כאילו אין כל מאומה בידו, כי הכל יאבד מהרה לפי שאינו עושה צדקה. ויש 'מתרושש והון רב' - כלומר שבעיני בני אדם נראה מתרושש, בראותם שהוא מפזר הון עתק לצדקה, ואדרבה הוא להיפך כי הוא ישיג הון רב כמו שאמרו חכמנו: עשר בשביל שתתעשר'.

'מעשה בכהן גדול שיצא מבית המקדש וליווהו עם רב מישראל. כיוון שראו את החכמים, שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן הגדול והלכו אחריהם. לסוף באו שמעיה ואבטליון (שהיו בני גרים) להיפרד לשלום מהכוהן הגדול, אמר להם: 'יבואו בני העמים לשלום'. עד כאן. –
כשראה הכהן הגדול שחלקו כבוד לשמעיה ואבטליון יותר ממנו, והלכו אחריהם והניחוהו, כשבאו להפטר מכהן גדול אמר להם: 'יבואו בני עמים לשלום' - כלומר איני מקפיד על הדבר, שאתם ראויים לכבוד יותר ממני, שהרי אתם בני עמים, בני מלכים, בני סנחריב שבלבל את כל האומות, והמלך ראוי שיוקדם, וכמו שאנו פוסקים הלכה שמלך קודם לכהן גדול.

נקדים הקדמה אמיתית, שבקבורת גוף האדם בארץ ישראל, נמשכים לאדם ארבע תועליות. האחד, שהנקבר בחוץ לארץ, חי בתחיית המתים לאחר 'גלגול מחילות', מה שאין כן הנקבר בארץ ישראל. השני, שהנקבר בחוץ לארץ, יש לו חיבוט הקבר, מה שאין כן הנקבר בארץ ישראל. התועלת השלישית, שהמת בחוץ לארץ, תיכף ומיד, נעשים לו רימה ותולעה, וארץ ישראל עפרה כסיד שאוכל הבשר ואינו עושה רימה ותולעה. התועלת הרביעית, שהנקבר בארץ ישראל, שם סולם מוצב ארצה ושם שער השמים, ועולות הנשמות בדרך ישרה למעלה, ואין חתחתים בדרך ומקטרגים הדוחים ומונעים אותה. מה שאין כן הנקבר בחוץ לארץ, שיש כמה כוחות וכמה מונעים ומקטרגים בארץ אחרת, שיקטרגו על הנשמה עד שתנצח את כולם ותבוא לדרך הישר לשער השמים.

מעיקרי דין התורה כל אדם אינו חייב ללמוד, אלא כיכולתו וכשיעורו. אך החובה הוא שילמד בכל מה שחשקה נפשו דווקא, וכמו שכתב רבנו יצחק לוריא, זכרונו לחיי העולם הבא, שצריך האדם לעסוק בתורה במה שחשקה נפשו יותר. דהיינו: אם חשקה נפשו במדרשים דווקא, יותר מן הגמרא ומהמשנה, יעסוק בהם, שוודאי לא באה נשמתו כי אם לתקן הגלגול הקודם, וזהו תיקונה. וכן אם חשקה נפשו בגמרא וכן במשנה. ואם חשקה נפשו בדברי קבלה הרבה, הרי זה משובח, וידוע שנשמתו באה מעולם האצילות.

'איש כמתנת ידו, כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך' - ראוי להבין מהו כ' הדמיון בזה. אלא לומר לך על דרך שדרשו חכמנו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'כי פתוח תפתח את ידך לו' - כי משעה שאתה פותח את ידך ליתן, מן השמים פתחו לך שפע וברכה ליתן לך, על דרך שכתוב: 'כי צל ימנו עלי ארץ' – פירוש: דוגמת הצל ממש של אדם, שאם יניח ידו, ינוח עימו הצל, ואם ייטול ידו, יינטל הצל.
וזה כוונת הכתוב: 'איש כמתנת ידו' - רצונו לומר: משהרהר ליתן, הקדוש ברוך הוא נותן לו מה ליתן. ועוד 'כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך' - על דרך 'רודף צדקה ימצא צדקה' - ימצא מעות לעשות צדקה.