מקצת שבחו

'אמר הקדוש ברוך הוא: בת אחת היתה לי, ומכרתי אותה לכם. נהגו בה כבוד.' - היינו שעל ידי שמכבד אדם את התורה הרי זה כמכבד את אשתו. ואם יש סגולה שהמכבד את אשתו מתעשר. גם חלה אותה סגולה גם על התורה שנמשלה לאשה. ולכן צריך לעשות לה מלבושים ותכשיטים.
ומלבוש - זה הפשט שדימוהו לשמלה, ותכשיטים - אלו הרמז והדרש אגדות וגימטריות, שהם פרפראות לחכמה ותכשיט לה. ובזה יזכה לעושר. וכמו שאמר שלמה: 'ובשמאלה עושר וכבוד'.
אמנם יש בכבוד התורה דבר נוסף על כבוד האישה, והוא שהמכבדה והמקימה, זוכה לאריכות ימים, שכתוב בראש המקרא: 'אורך ימים בימינה'. יהי רצון שנזכה לקבל את התורה, בתו של הקדוש ברוך הוא, על מנת לכבדה בפשטים רמזים ודרשות שהם מלבושים ותכשיטים שלה. ובשכר זה הקדוש ברוך הוא יברך אותנו באורך ימים ועושר וכבוד.

רבינו אשר בר רבי שאול מלוניל, מחכמי פרובנס, כתב בספר המנהגים שלו, הטעם שמפטירים ביחזקאל בעצמות היבשות, לפי שהוא תחיית המתים. ותחיית המתים תהיה לעתיד בניסן. עד כאן. ולכאורה קשה על דבריו. שבכך הכריע במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, שנחלקו אם בניסן עתידין להיגאל או בתשרי. ומנין לו הכח להכריע? ונראה להביא לו סימוכין מהגמרא בסנהדרין, שנחלקו בה שוב רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושים תשובה נגאלים. ואם לאו אין נגאלים. אמר לו רבי יהושע: אם אין עושים תשובה אין נגאלים?! - אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן ומחזירם למוטב. עד כאן. ... ובזה יש לומר שהוכרעה ההלכה, שבאמת אם רוצים גאולה מהירה, הכל תלוי בזכות ויעשו תשובה. ואז תלוי, אם יעשו תשובה בתשרי, שהם ימי התשובה - יגאלו בתשרי. אבל אם יעשו תשובה בניסן, על ידי גזירות קשות - יגאלו בניסן. אבל אפילו לא יעשו תשובה - קץ וזמן יש לדבר. שכבר נשבע איש הבדים בשם חי העולמים. ושתק רבי אליעזר, וקם הדין כרבי יהושע. ובניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.

פשוט שמי שיכול ללמוד ואינו לומד, הרי זה ביטול תורה. וראוי הוא שיבכה הקדוש ברוך הוא על אובדן ימיו ושנותיו של זה. שיכול היה לחדש הרבה חידושים, ולפלפל בחכמה, להגדיל תורה ולהאדירה, והקדוש ברוך הוא שמח בפלפול בתורה. ובהעדר כל זה הרי אין שמחה לפניו, ויושב ובוכה על התורה הזאת שלא נאמרה.

בבוא האדם לעשות מצווה מן המצוות, צריך לדאוג שתהיה בשלימות ובלא פקפוק. שאפשר שעל ידי מצוותו גורם לרגשות רעים אצל זולתו. וכמו שאמרו בחגיגה הנזכרים לעיל, בשם רבי ינאי שמבאר מהו: 'על כל נעלם אם טוב ואם רע' - זה הנותן צדקה לעני בפרהסיה. שרבי ינאי ראה אדם אחד שנתן צדקה לעני בפרהסיה, אמר לו: טוב יותר היה, אם לא היית נותן לו כלל. שעכשיו ביישת אותו. עד כאן. וצריך להבין איך היה במציאות. שאם העני ביקש צדקה בפרהסיה, אם כן הוא עצמו אינו מתבייש. ולמה לא יתן לו בפרהסיה?! - אלא ודאי שאינו כן. אלא שהוא אחד מהעניים הידועים בעיר. וזה שפגש אותו בשוק אץ רץ לתת לו צדקה. ולא שם על לב, שעלול העני להתבייש אף על פי שידוע הוא לכל כעני המתפרנס מן הצדקה. ומה שנעלם ממנו, רגש זה של הזולת, על זה יביאו אותו למשפט.

'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' - כוונת המן הייתה לומר, שלא הספיקה להם הגלות וצרותיה, אלא גם היו מפורדים זה מזה, וכועסים זה על זה, ואין שלום ביניהם. ועל כן, כל אחד בדד ישכון, נפרד ונבדל מן השאר. ואם אינם מאוחדים, לא תשכון שכינה ביניהם. והנה כאשר התרחש הנס, שלח להם מרדכי ספרים, ובהם כתוב שיקבלו עליהם את הימים האלה, לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, וקבלו עליהם. ואחר כך גם אסתר המלכה כתבה להם אגרת שנית כדי שיקיימו את דברי הפורים ומשתה ושמחה וכו'. ולכאורה איזה צורך היה באיגרת נוספת, והרי קיבלו כבר באיגרת ראשונה. ונראה לי, שהגם שקיבלו עליהם לעשות הפורים, ולהיות שמחים בו, וקיבלו עליהם מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, עם כל זה המשיכו להיות מפורדים זה מזה, ומסוכסכים זה עם זה, ואין שלום ביניהם. ובמקום שיש מריבה ופירוד, אין שמחה ואין השראת שכינה. ועל כן כתבה להם אסתר איגרת נוספת, ובה הוסיפה שתי תיבות. 'דברי שלום ואמת' - שאם אין שלום - אין שמחה, וכל המעשה הוא מצוות אנשים מלומדה. אבל שמחה אמתית אין - כי אין שלום. והסיבה שאין שלום - כי אין אמת, שכל אחד יצדיק את עצמו בסכסוך שלו עם חברו, מבלי לבדוק שמא דברי חברו אמת והוא צודק. וכיוון שאין אמת, אין שלום, וממילא אין שמחה.

ולמעשה גם האיש הישראלי הוא ספר תורה. וכפי שנפסק בהלכות אבלות, שהעומד בשעת יציאת נשמה של איש או אישה מישראל, חייב לקרוע בגדיו. והטעם משום ישראל הם כספר תורה שנשרף. וכשם שקורעים על ספר תורה שנשרף, כך קורעים על איש ישראל שמת.