מקצת שבחו

'כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו' - יתבאר על פי מאמרם: 'רבי פנחס בן יאיר אומר: זהירות מביאה לידי זריזות וכולי, טהרה מביאה לידי קדושה, וקדושה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי ענווה, וענווה מביאה לידי רוח הקודש' וכולי, והובא בגמרא: זה מי שהוא יהיר, אפילו על אנשי ביתו לא מקבל, שנאמר: 'גבר יהיר ולא ינוה'. עד כאן. ואם כן, מי 'שרוח הבריות נוחה הימנו', מן הסתם שבא לידי ענווה, שאם לא כן אפילו בני ביתו אין דעתם נוחה ממנו, ולזה אמר: 'כל שרוח הבריות' וכולי - שזה וודאי דעתו שפלה עליו, ולכך דעתם נוחה ממנו ומתקבל על ליבם, איש כזה 'רוח המקום נוחה הימנו', ששורה עליו רוח הקודש, כי ענווה מביאה לידי רוח הקודש, וכאמור.

נתן הקדוש ברוך הוא באדם מדע והשכל, כדי שעל ידו יוכל להשיג מאמיתות הבורא, ודעת תורתו ומצוותיו, וליראה ולאהבה אותו. ואם לא ייתן לב להבין ולהשכיל במעשיו, יתברך, ובבריותיו ובחכמתו הנפלאה, לא תכון אהבת ה' ויראתו בקרבו. וכתב רמב"ם, זכרונו לברכה, בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, וזה לשונו: הא-ל הנכבד והנורא הזה, מצווה לאהבו וליראה ממנו, שנאמר: 'ואהבת את ה' א-להיך', ונאמר: 'את ה' א-להיך תירא', והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? - בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה, לידע ה' הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לא-להים', וכשמחשב בדברים האלו עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו, וירא ויפחד, וידע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה, מעוטה לפני תמים דעות. עד כאן לשונו. ואותו הדור, שהיה ליבם לא נכון עמו, ורחקו ממנו, הרי וודאי זה גרם, כי את פועל ה' לא הביטו, ואם כן החכמה ובינה שהייתה בהם, לאין דומים, וכאפס ותוהו, וחכמת מה להם, 'כי ראשית חכמה יראת ה''.

מצאתי את עצמי בסודם, כמצווה ועומד להתנצל בהם, מאמר זוהר הקדוש פרשת וירא, אשר לב בני ישראל זה כמה שנים, משתוקקים לאמר: מתי נשמע קול ת"ר בארצנו? והן עתה בהגיע ת"ר, לבל יניאו לב בני ישראל, חס ושלום, אמרתי להעלותם במכתב על זה, לגלות טפח ולכסות טפחיים ... לנחם אותם, ולדבר על ליבם לאמר: עוד חזון למועד, אם יתמהמה חכה לו לא אחר, כי בוא יבוא צמח מצמיח קרן ישראל. ועוד 'היום אם בקולו תשמעו'. ...
קודם הגאולה, בעזרת השם יתברך, יהיה התגלות קץ הימין, שנאמר בדניאל י"ב: 'כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ. יתבררו ויתלבנו' וכולי 'ולא יבינו כל רשעים, והמשכילים יבינו' - היינו כשיבוא זמן סמוך לעת קץ, אזי יתברר הדברים על ידי המשכילים, ואי אפשר לומר שבזמן הקץ עצמו אזי יבינו, כי מה הלשון יבינו?! - הלא יראו הדבר עין בעין. ... אלא על כן הכוונה היא, כמו שנאמר, שקודם הגאולה יהיה התגלות קץ הימין, ואז המשכילים לבד יבינו, אבל לא הרשעים. וזהו מה שנאמר בזוהר הקדוש, פרשת וירא: 'ובשש מאה שנים לאלף השישי, יתפתחו שערי החכמה, ומבועי החכמה למטה, והנה רבים סכלו לפרש דברי זוהר הקדוש, שכוונתו שבשנת ת"ר יבוא משיח צדקנו, וזהו טעות גמור, כי אין זה נכלל בדברי זוהר הקדוש.

עיין להרב תוספות יום-טוב בראש פרק תפילת השחר, שכתב משם התוספות והרמב"ם והרמב"ן: טעם לתפילת מנחה, למה נקראת מנחה? - יעויין שם, ולפי מה שראיתי בדברי רבותינו זיכרונם לברכה, שבשעה שהקריב אברהם אבינו, עליו השלום, את האיל במקום יצחק אבינו, עליו השלום, ראה יצחק שאין עמו מנחת הסולת, עמד ותיקן תפילת מנחה. עד כאן. מעתה מבואר הדבר שלכך נקראת מנחה, כיוון שהיא במקום הסולת, וקיים לנו.

'מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה' - כי כשהיה בנוי ומשוכלל, ומקריבים תמידים כסדרם, השראת שכינה הייתה במקדש, אבל מיום שחרב ואין אנו יכולים להקריב, וכלל בידינו, לעולם זאת על ישראל, שהקרבנות לעולם הם עומדים, לכך אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה, היינו הלכות עבודה, שכאילו נבנה מקדש בימיהם ושם משרה שכינתו, כמו שהיה משרה במקדש.
וזה אפשר לרמוז מאמר הכתוב בסוף פרשת הקרבנות: 'אשה ריח ניחוח לה' ... רמז בתיבת 'אשה' - ראשי תיבות: אמות של הלכה. 'ריח ניחוח לה'' - שהם ריח ניחוח כמו הקרבנות.
עיין לעיל הטעם, שמשרה שכינתו בבתי מדרשות, מיום שחרב בית המקדש ולא קודם, והוא על מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, במדרש פרשת תרומה: 'ויקחו לי תרומה' - אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם התורה, לפרוש הימנה - איני יכול, לומר לכם אל תטלוה - איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים - בית אחד עשו לי, שאדור בתוכו אצלכם, שנאמר: 'ועשו לי מקדש'. עד כאן. ולכך, כל זמן שבית המקדש קיים, הרי משרה שכינתו שם, בשביל התורה שלא לפרוש ממנה, ומיום שחרב, משרה שכינתו בבתי מדרשות, מקום עסק התורה.