מקצת שבחו

ידוע שזה החודש מלומד בנסים. ובהיות שאין לב העם פנוי לעניים, אזי מתגלה אליהו, זיכרונו לברכה, בשם 'רבי נסים המצרי', כמו שאירעו כמה מעשיות מזה העניין.
מעתה זה אומרו: 'הזורעים בדמעה' - רצונו לומר, שכמו הזורעים שצריך שלוש בחינות: מקום טוב, ונסתר, ובטוח, שאחר כך: 'ברינה יקצורו', כך הנותן צדקה צריכה שתהיה כך. אכן זה דווקא בשאר ימים, אבל בפסח כל אחד: 'הלוך ילך ובכה' -שצריכים לאכול מצה בפסח, ואפילו הרשע בזה העת, אין אנו שואלים על מקום טוב, רק 'נושא משך הזרע' - מי שהוא זרע אברהם אנו נותנים לו. ומסיים, ואם, לא עלינו, העם לא יש אחדות ביניהם, ואין חונן, אזי עושה הקדוש ברוך הוא נס: 'בוא יבוא ברנה' - היא ראשי תיבות 'רבי נסים המצרי'. וכשהם באחדות, 'נושא אלומותיו' - כל אחד נושא את קרובו.

'ואהבת לרעך כמוך' - אהבת העצמות כגון אהבת הבן עם האב - 'שהבן ירך אביו', או אהבת האחים - שהם יצאו מגוף אחד, או אהבת איש ואשה - שהם עצם אחד כמו שאמר הכתוב: 'עצם מעצמי ובשר מבשרי'. ובזה פירשו כוונת הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' - כי תלה זה בזה, אלא שאהבת העצמות, מתייחד על ידה שם הוי"ה ברוך הוא. 'אהבה' - שני פעמים עולה בגימטרייה: הוי"ה ברוך הוא, שהכוונה צריך שיאהב חברו כמו שאוהב גופו, שוודאי אהבת האדם לגופו אינה תלויה בשום סיבה כלל ועיקר וכלל, ותועלת הנמשך לו לגופו. שאף אם יהיה מוכה ונגוע בשחין - יאהב אותו, וישתדל לרפואתו בכל מאמצי כוחו. ועל ידי זה מתייחד שם הוי"ה ברוך הוא. מעתה זה אומרו: 'ואהבת לרעך כמוך' - ובזה אני ה'. מה שאין כן אם אוהב אותו על שום סיבה, ואדרבה גורם פירוד חס ושלום בשם הוי"ה ברוך הוא.

נראה לי טעם למנהג ישראל, שדורשים בשבת הגדול, והוא כי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: בכל שנה ושנה, בזה החודש מתעורר עלינו הקדוש ברוך הוא ברחמים, לגאול אותנו, 'כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל'. ובפרט באלף השישי שישראל מוכנים לגאולה, כמו שאמר הכתוב: 'והיה ביום השישי, והכינו את אשר יביאו', שהוא אלף השישי, יהיה בן אדם מוכן ומזומן.
וזה רמז הכתוב: 'אמר אויב: ארדוף, אשיג, אחלק שלל, תמלאמו נפשי, אריק חרבי, תורישמו ידי' - כי זה הכתוב מדבר על הגאולה העתידה, והוא בתחילת הכתוב חמישה אלפי"ם והם: 'אמר אויב תרדוף אשיג אחלק שלל', שהם בה' אלפים יש להם שליטה עלינו, ובכל יום יום גזירות מתחדשות ולוקחים שלל. אבל אחר כך 'תמלאמו נפשי' - שתתמלא סאתם של אומות העולם, כמו שכתבו הספרים, אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות כי אם עד שתתמלא סאתם. אזי 'אריק חרבי', שהוא האלף השישי, חרב לה' מלאה, ו'תורישמו ידי'. לזה אנו דורשים בזה השבת ומדברים מעניין צדקה ואחדות וגאולה, כדי שיתעורר ה' יתברך עלינו ברחמים, כי התעוררות מלמטה - התעוררות מלמעלה.

'ממשכימי בבוקר - שכר ירדופו' - נקדים ששכר ישיבת בית הכנסת היא עצמה מצווה, ומזה ילמד האדם שלא יאמר: אני איני יודע להתפלל, אם כן מה אעשה אם אלך לבית הכנסת. וגם כן שלא יאמר אדם שלא אמצא מנין - זה אינו, ששכר בית הכנסת, מצווה אפילו ישיבתה. מעתה זה אומרו: 'ישב בדד וידום' - רצונו לומר שאפילו 'ישב בדד' - שלא יש מנין בבית הכנסת, וגם כן 'וידום' - שלא יודע להתפלל, אפילו כך ילך לבית הכנסת. ולמה? - 'כי נטל עליו', שנוטל שכר על זה.

הטעם שניתנה תורה ביום השבת ... כי התורה מורה על האחדות, כי כבר אמרנו: בשעה שישראל קבלו התורה נעשו דין אישה עם בעלה. ובגמרא אמרו: 'האומר לאישה התקדשי לי לחצייך - אינה מקודשת'. לפי שאין אישה מתקדשת לחצאין, שאישה לשניים - אינה ראויה. כן הדבר בעם ישראל, הם בחינת אישה עם בעלה, אם הם באחדות נחשבים כאישה אחת שהם באחדות גמורה.

הוקבע לדורות לדרוש ברבים ב'שבת הגדול', קודם הפסח סוף ימי החורף, וב'שבת התשובה', קודם חג הסוכות סוף ימי הקיץ. וחכמי המוסר נתנו טעם מרפואת הגוף לרפואת הנפש ...
וחכמי הרופאים הם החכמים, אינם מתעסקים ברפואת הנפש עד אחר הפסח, הנהיגו לקרות פרקי אבות וכדומה, ובאלו הימים כדי שלא להתפשט החולי ביותר, תקנו באלו השבתות באריכות הדרושים. הלוא תראה כי 'שבת הגדול' בא אחר הקור ונכנסו ימי האביב, ודם האדם יתחיל להתחמם, ויגבר על האדם חולי הטבע החומרי, לכך בזה השבת חוק בל יושבת, לדרוש דברי תורה ברבים, כדי לעורר יראת היוצר. ו'שבת תשובה' גם כן בא אחר ימי הקיץ, כי האדם כל ימי הקיץ היה בתבואות, ובגנות, ופרדסאות, ואפשר עברה עליו רוח שכחה, מרוב ההלל והשמחה.