מקצת שבחו

שולחן ערוך סימן רמ"ט, סעיף א': 'שיעור נתינתה: אם ידו משגת - יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך - יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר' - וחומש זה הוא שני מעשרות. וסמך לדבר שבכל שנה ושנה היו ישראל נותנים שני מעשרות. ונראה מזה, שמן המעשר האחד יש לו רשות להוציאו לכל דבר מצווה, ואפילו לצורך עצמו ובניו ובני ביתו, כגון שיכתוב מהם ספרים ללמוד בהם הוא ובניו, ולהשאילם לאחרים, שהרי מעשר שני היה נאכל לו ולבני ביתו בירושלים. אבל מן המעשר האחר, יש לו לתת צדקה לעניים כמו שהיו נותנים מעשר לכהנים וללויים, למען יחזקו בתורת ה', וכל המדקדק בזה מובטח לו שיצליח בנכסיו.

משנכסנו לארץ ישראל, אין ישראל יכולים עוד לפטור את עצמם בטענה שהתורה נכפתה עליהם, והם לא קיבלו אותה מרצונם, שהרי כתוב: 'ויתן להם ארצות גוים ... בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו', וכשגלו שוב יכולים לטעון טענה זו. כך כתב המפרש משם הרב שלמה בן אדרת. ועל פי זה נראה לי לפרש הפסוק: 'לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים היום, איש כל הישר בעיני יעשה, כי לא באתה עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה'. – וקשה. וכי בשביל שלא באו לארץ יעשו איש כל הישר בעיניו?! - אך לפרש הפסוק אפשר, שהנה מה שכתוב לפני זה, מדבר על כניסתם לארץ ישראל, ועל זה אמר כשתבואו לארץ ישראל: 'לא תעשון ככל אנחנו עושים פה היום' - שניתן לכם לטעון את טענה שלעיל, ולא לקיים את התורה מפני כי 'לא באתם עד עתה אל המנוחה', ולפיכך אתם יכולים לטעון זאת, אבל כשתבואו אינכם יכולים לטעון כך, כי ירושת ארץ ישראל היא 'בעבור ישמרו חוקיו'.

תפילת רבים מקובלת ומרוצה יותר מתפילת יחיד כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה. והנה לפי זה, קצת קשה מה שאמר דוד המלך, עליו השלום: 'פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני' - שאיזה מן טעם זה 'כי יחיד'?! - כי אדרבא, תפילת ציבור עדיפה משל יחיד. ואפשר לאמר בדרך מליצה על פי מה שכתוב 'אין הציבור עני' ולזה הכוונה: 'כי יחיד' - וממילא 'עני אני' ולכן 'פנה אלי וחנני'.

ידיעת התורה ותכלית הלימוד: ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ללמוד את התורה ויסודותיה כי רק אז יכול לבוא אל חדרי יראת ה' כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה 'אין בור ירא חטא', וכן ללמד התלמידים והבנים למען ישמרו את דרכי ה' ובתורתו יהגו יום ולילה כמאמר הכתוב על אברהם 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט', לשמור וליזהר מכל אשר תזהירנו תורתנו הקדושה ולעשות את כל אשר תצוונו תורתנו הקדושה. ובכן בראות חכמי הדורות כי השכחה כמורג חרוץ חדש, בעל פיפיות תדוש הרים ותדוק, התחכמו לחקוק אורות חידושי תורתם עלי ספר לזיכרון.

שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות תשעה באב: 'וכן גזרו על עטרות חתנים, שלא להניח כלל, ולא יניח החתן שום כליל' - עיין בספר 'טורי זהב', שהוכיח שמה שמכסים הכלה בהינומה של משי, ויש שם חוטי כסף או זהב, עוברים על איסור. ... ולי ההדיוט נראה, שאין שום ראיה משם, ששם 'חופת חתנים' אמר, ומצאנו שחתן חמור מכלה, בשאר עטרות שאינם של כסף, אלא של גדיל, שהחתן אסור בהם והכלה מותרת, ואם כן אין ראיה מחופת חתנים להינומה שנותנים בראש הכלה.

יהודים הרגילים לגנוב ממון הגוים, ותפסוהו הגוים - פודים אותו כדין מי שלווה מן הגוים, שהרי אינו גונב להכעיס אלא לתיאבון, שאם היה מוצא ממון בהיתר לא היה גונב. ומזה הטעם אפילו הוא רגיל לגנוב ממון של ישראל, ותפסוהו הגוים - פודים אותו. ואפילו לדברי האומרים, שמשומד אוכל נבילות אין ישראל חייבים לפדותו, כאן יש טעם אחר, שהגונבים טועים וסוברים שממון גויים מותר, משום שראה 'ויתר גוים', הלכך אינם נקראים משומדים, וחייבים לפדותם.
הרדב"ז בספרו 'יקר תפארת' כתב שכך השיב בתשובה, ועיין שם, שהוא סבור בדברי הרמב"ם, שאוכל נבילות לתיאבון - חייבים לפדותו, שלא כדעת מרן בדברי הרמב"ם.

כתב בעל ה'יקרא דשכבי' דרוש ל"ד, משם הרב 'מגיד מישרים', שכאשר מסתלק צדיק מן העולם כמה נשמות יש שהולכות מעורטלות בעולם ואין להן מנוחה, והם באות לפניו, וכאשר מספידים אותו ואומרים עליו דברי תורה, נפשו מתעטפת במילים אלו ועל ידי כך היא עולה לדרגות עליונות, והנשמות שבאו לפניו מתעטפות אף הן במילים ומתגלגלות שוב בעולם הזה לתקן את עצמן.

'וישמע יתרו' - כתב ה'נזר הקודש', משם הרב 'זרע קודש', שטעם שניתנה התורה במדבר ולא בארץ הקדושה כדי להודיע שאפילו אומות העולם יבואו ויתגיירו וילמדו תורה, ועיין עוד. ובזה מתיישב היטב המדרש, כי כששמע מתן תורה שהיה במדבר, הוכח לו שיכולים הם להתגייר, ולכן בא להתגייר.