מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם משה חיים מצליח, נולד לאמו ולאביו חכם יצחק מצליח בעיר איזמיר בתורכיה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר איזמיר. למד תורה מתוך דחק גדול וייסורים.
חכם משה חיים מצליח נשא לאישה את מרת רחל, שנפטרה ביום י"ג סיוון בשנת תרל"ו (1876).
חכם משה חיים מצליח נפטר בדמי ימיו בשנת תר"ה (1845). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום י"ד בחשוון, יום בו חתם החכם באשי אברהם פלאג'י, רבה של איזמיר על הסכמה לכרך השני לספרו 'אם הבנים'.
בשנת תרל"ג (1873) יצא לאור, לאחר מותו, בידי בנו, החם בן ציון אברהם מצליח, הכרך הראשון בספרו 'אם הבנים' - דרשות וחידושים, ובשנת תרמ"ב (1882) יצא לאור הכרך השני של הספר.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד לקיטתה מעט מעט, ולא יוכל למלא חובתו במהרה.
ויען כי עיני השגחתו יתברך על ישראל, לשומרם מכל הפסד ופחד, שלא יבוא עליהם רעה, כן צריך ללמוד תורתו ולשמור מצוותיו, ואף כי לא יוכל האדם לצאת ידי חובתו, ולמלא בטנו במהרה ממצוות ומתורה, מכל מקום, מעט מעט יצבור ולא ידע, וימצא בידו חבילות חבילות ממצוות שאסף וקיבץ על ידו, וכמו שכתוב במדרש רבה משל הטיפש עם הפיקח, כידוע. ובמאמר חכמינו זיכרונם לברכה, במדרש רבה סדר נשא, על פסוק: 'נוצר תאנה יאכל פריה' - למה נמשלה תורה בתאנה? - שרוב האילנות, הזית, הגפן, התמרה, נלקטים כאחד, והתאנה לקיטתו מעט מעט, וכך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתיים, ועליה נאמר: 'נוצר תאנה יאכל פריה' - פרי של תורה.
אם הבנים, חלק ב, דף קמה ע"א, דפוס בן ציון בנימן רודיטי, איזמיר, תרמ"ב (1882).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שתתבטל הגאווה, ויהיו ראויים לקבלת השפע שלא בהדרגה.
'העם היושבים בחושך, ראו אור גדול' - הכוונה כי לעתיד לבוא, תתבטל הגאווה מן העולם, וכמו שכתוב: 'ושח גבהות אדם ושפל רום אנשים', ואם כן, הם ענווים במדרגת 'נעלבים ואינם עולבים', וכיוון שכן, הם ראויים לקבלת שפע שלא בהדרגה, ולכן 'העם היושבים בחושך ראו אור גדול', פחד ה' והדר גאונו, ולא תחשכנה עיניהם מראות.
אם הבנים, חלק א, דף קלא ע"א, דפוס בן ציון בנימן רודיטי, איזמיר, תרל"ג (1873).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד טעם שפיכת מים במיתת מת, שיהיו ניצולים במידת הענווה.
ועל פי מה שאמרנו אחת למעלה פירש הרב מרן חיד"א בספר 'נחל קדושים' פרשת שופטים, על פסוק 'תמים תהיה עם ה' א-לוהיך' - שכל מי שהוא עניו אין ס"מ שולט בו. וזה הרמז הכתוב: 'הוי כל צמא לכו למים' - שתיבת 'צמא' עולה בגימטרייה כמניין ס"מ. כלומר, אם שלט ס"מ בכם, כמניין 'צמא' - 'לכו למים', כלומר לתורה שנמשלה למים, שדברי תורה הולכים למקום נמוך כמידת המים, וכשתלמדו בתורה בענווה, אזי תנצלו מיד ס"מ. אלו תורף דבריו, יעיין שם.
וממוצא דבר זה אתה תבאר כוונת מנהגם של ישראל, בשפיכת מים במיתת המת, לא עלינו. והרב 'מעבר יבק' פירש טעמים שונים. ברם לפי דרכינו בא אל נכון, שעיקר הרמז בא להגיד, שכיוון שיש מיתה בעולם ורובם מתים ביד ס"מ, לכן כדי שתהיו ניצולים, שלא תיפלו בחרב מלאך המוות, שלא ישלוט ס"מ בכם, עשו זאת איפוא, 'לכו למים' - לתפוס מידת המים שהולכים למקום מדרון, וכמבואר שכל מי שהוא עניו אין יכול ס"מ לשלוט בו, שמטעם זה קבע דוד מזמור קל"א, מנין ס"מ: 'ה' לא גבה לבי'.
אם הבנים, חלק א, דף קכח ע"א, דפוס בן ציון בנימן רודיטי, איזמיר, תרל"ג (1873).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שתולים לפרנס קופת שרצים, להזכירו, שאין בו צורך ומקיימו.
'אין ממנין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים, תלויה לו מאחוריו'. וצריך לדעת, מה דעתו של אדם זה, לתלות לו קופה של שרצים, ומה טעם יש בזה? - ונראה לפרש על פי מאמרם זיכרונם לברכה במדרש שם טוב מזמור ח"י: אליהו הנביא שאל את רב נהוראי: מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא שקצים ורמשים. אמר להם: לצורך נבראו, שבשעה שהבריות חוטאים הוא מביט בהם ואומר: ומה אלו, שאין צורך בהם נבראו ואני מקיימם, אלו שיש צורך בהן, על אחת כמה וכמה. יעויין שם.
נמצאנו למדים כי השקצים והרמשים מכריחים לאדם, שאין צורך בו, שיתקיים בעולם מקל וחומר. וידוע הוא שפרנס שעל הציבור צריך שיהיה סבלן ועניו, אינו מתגאה על הציבור, כי כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו. ורבותינו זיכרונם לברכה דרשו שארית על מי שמשים עצמו כשיריים, רצונו לומר, שסובר בעצמו שהוא נברא ללא צורך, ולמפרע הוא נחשב שיריים בעולם.
אמור מעתה, זהו הרמז הרומז שבא להשמיע לנו, שפרנס על הציבור צריך שיהיה עניו, לכך אמר: 'אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו' - כלומר שרוצה להגיד, שמשים עצמו כשיריים, וכדבר הנברא בלתי צורך, לכן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, כמגיד ואומר שמקל וחומר של שרצים, שישנם בעולם לבלי צורך, מקל וחומר, זה הוא שיכול להתקיים בעולם, שבלא זה אינו ראוי לעמוד בעולם, אם כן נמצא שמשים עצמו כשיריים, ויש לו ענווה יתירה, לכן ראוי זה להיות פרנס על הצבור ומנהיגם של ישראל.
אם הבנים, חלק א, דף מד ע"א-ע"ב, דפוס בן ציון בנימן רודיטי, איזמיר, תרל"ג (1873).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד לשיר מאשמורת הבוקר עד עלות השחר בשבת הלבשה.
'מי כעמך ישראל' היקרים והמסולאים, להדמות ליוצרם, וילבשם כותנות וציציות שמעשיהם נאים, מכריע הוא את כולם. זה גם מביאים אותם לבית הכנסת בשמחה רבה, בשירים ותשבחות, 'בערב היא באה ובבקר' אין לדבר קצבה, זמירות יאמרו, וישאו את קולם.
והנה לכאורה יש לתור ולדרוש טעם, כעיקר למנהגם של ישראל תורה, אשר נהגו פה איזמיר, יעזרה א-לוהים, בשבת הלבשה, בהתאסף ראשי עם, וכל ישראל, רובם מתוך כולם, בבית הכנסת והמשוררים בתוכם, לשיר בקול נעים שירה חדשה, באשמורת הבוקר, ונמשכים בשיר על עלות השחר, ומנהגם בזה וודאי תורה היא. ואפשר כי בא הרמז למה שאמר הגאון המפורסם החבי"ף, ישמרהו הרחום וינצור אותו בספרו הקדוש 'נפש חיים', אות שיר סימן מ"ז, משם התיקונים, שעל ידי השירה זוכים בני ישראל לצאת מהגלות, ובזה פירש כוונת הכתוב: 'צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך'. עיין שם.
וידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי', אם כן נמצא שזה וזה אחד הם, ולכן כיוון ששבת זו עסוקים במצוות הצדקה, עשו תקנה זאת גם כן, יחד אספו כל הנדרשים, וזה גם נתנו קולם, ואז שוררו שירה חדשה, כיוון שעל ידי שירה זה גם יכולה היא שתגן וגאולת עולם תהיה להם וכמובן.
גם כן בא הרמז, שכיוון שעל ידי הצדקה מצינו בה כפרה, כמו שכתוב: 'וחטאך בצדקה פרוק', וכן אמרו, שגדולה צדקה יותר מכל הקרבנות, שכתוב: 'עשות צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. ובמדרש רבה על פסוק: 'ויסע משה את ישראל מים סוף', שעל ידי השיר נמחלים עוונותיהם, יעויין שם. משום כך, כיוון ששקולים הם, לפיכך יבואו שניהם, כי אותה אנו מבקשים, מחילה וסליחה וכפרה. וקיים ותמצא קל.
אם הבנים, חלק א, דף פט ע"ב- דף צ ע"א, דפוס בן ציון בנימן רודיטי, איזמיר, תרל"ג (1873).