מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם חיים פריירה מנדס נולד לאמו אליזה ולאביו חכם אברהם מנדס בשנת תרי"ב (1852) בברמינגהם, אנגליה.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, ששימש רב בברמינגהם, בג'מייקה ובניו-פורט. השלים את לימודי הרבנות בבית מדרש שייסד אביו. למד בקולג' נורת'וויק, והשלים את לימודיו הכלליים בקולג' האוניברסיטאי של לונדון.
בשנת תרל"ד (1874) מונה לרב הקהילה היהודית ספרדית בעיר מנצ'סטר. בשנת תרל"ז (1877) עבר לניו-יורק לשמש רב הקהילה היהודית הספרדית-פורטוגזית 'שארית ישראל', הקהילה היהודית הראשונה בניו-יורק. קהילה, שנוסדה כבר בשנת תי"ד (1654). הוא שימש בתפקיד במשך כשישים שנה, עד פטירתו. במהלכן חיזק, בין היתר, את המסורת המוסיקלית הספרדית של הקהילה, הקים מקהלה, והלחין פיוטים וקטעי תפילה, המושרים עד היום. 
בשנת תרמ"א (1881) היה ממייסדי 'חבר הרבנים של ניו-יורק' - ארגון שאיגד רבנים מכל הזרמים היהודים. הוא שימש מזכיר 'חבר הרבנים', ובשנת תרס"א (1901) נבחר לנשיא הארגון. במקביל לפעילותו הציבורית, למד רפואה באוניברסיטת ניו-יורק, ובשנת תרמ"ד (1884) השלים את לימודי הרפואה, וקבל תואר דוקטור לרפואה.
בשנת תרמ"ד (1884) ייסד את 'בית מונטיפיורי' לנכים כרוניים. בשנת תרמ"ו (1886) נבחר לסגן נשיא של האיגוד למען ילדים נכים, ובשנת תרנ"א (1901) הקים את הסניף היהודי של האיגוד.
בשנת תרמ"ה (1885) הצטרף למשכיל הנכבד שבתאי מוראיס, ראש הקהילה היהודית הספרדית הוותיקה, 'מקווה ישראל' בפילדלפיה, להקמת 'בית המדרש לרבנים באמריקה', שאכן נוסד בניו-יורק בשנת תרמ"ז (1887). חכם חיים פריירה מנדס שיש פרופסור להיסטוריה, ולאחר פטירת המשכיל הנכבד שבתאי מוראיס, שימש נשיא בפועל.
בשנת תר"ן (1890) חכם חיים פריירה מנדס נשא לאישה את מרת רבקה רוזלי לבית פיזה.
בשנת תרנ"ב (1892) נורה בבטנו ע"י קבצן, שהכניס אל ביתו. שנים ספורות לאחר מכן, כאשר נפטר אותו קבצן, חכם חיים פריירה מנדס, דאג ללוויה יהודית מכובדת, ושילם מכיסו עבור הוצאות הקבורה. 
בשנת תרנ"ז (1897) היה ממייסדי 'איחוד הקהילות האורתודוקסיות' בארצות הברית וקנדה, ושימש נשיא האיחוד. חכם חיים פריירה מנדס היה מראשי התנועה ציונית בארצות הברית, ושימש סגן נשיא הפדרציה של ציוני אמריקה.
בשנת תרע"ז (1917) שימש פרופסור ב'ישיבת יצחק אלחנן' - בית המדרש לרבנים ב'ישיבה יוניברסיטי' בניו-יורק. 
חכם חיים פריירה מנדס נפטר ביום ט"ו באב תרצ"ח (1937), ומנוחתו כבוד בבית העלמין 'בית עולם' בשכונת קווינס.
בין חיבוריו שהתפרסמו באנגלית: 'היסטוריה יהודית - היבטים אתיים', שיצא לאור בשנת תרנ"ה (1895); 'מבט קדימה - תוכנית לצדק-יהודי', שיצא לאור בשנת תר"ס (1900); 'הדת היהודית - היבטים אתיים', שיצא לאור בשנת תרס"ד (1904); 'מכתב פתוח לציונים', שיצא לאור בשנת תרס"ה (1905).
 

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד מזוזות הפתח להנחות הנהגתנו עם הבא במפתן הבית.
'וכתבתם על מזוזות ביתך' - את המילים 'ואהבת את ה' א-להיך, בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך', על כל אחד לכתוב 'על מזוזות ביתך' - בדלת הבית, כדי לזכור תמיד, שאהבתנו לא-לוהים חייבת להנחות אותנו, איך להתנהג עם מי שגר עמנו בתוך הבית.
עליה להדריך אותנו גם בחיינו הפרטיים. אנו מוכיחים את אהבתנו לא-לוהים על ידי כיבוד הורים, על ידי הידור פני הזקנים, על ידי תשומת לב לדברי המורים, על ידי סבר פנים יפות לאחינו ולאחיותינו, הושטת יד לאביונים, אשר עומדים על מפתן ביתנו, והתחשבות במי שעובד אצלנו. הכל בהתאם למצווה זו, שהרי אלו דברים שאנו פוגשים בבתינו.
עלינו לכתוב את המילים האלו גם בשער עירנו, כדי לזכור את אהבתנו לא-לוהים גם בחיים הציבוריים. בעת העתיקה הרבה מהחובות הציבוריות בוצעו במתחם הסמוך לשער העיר. 'בשעריך' - משמעו: ברשות הרבים. משמעות המצווה היא שבכל משאינו ומתנינו כאנשים וכנשים, ובכל חובותינו כאזרחים, עלינו לכלכל דברינו בצדק, מתוך אהבתנו לא-לוהים שציוונו על כך.
חכם חיים פריירה מנדס , The Jewish Religion, Ethically Presented, תרגם יאיר סעדון, עמוד 22, ניו יורק, תרס"ד (1904) מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד טקס הולדת הבת לחנכה להיות מופת לצדק ואהבת האדם.
מנהג שהאב נותן לבתו את שמה בבית הכנסת, בשבת אחרי הלידה. לפעמים נותנים לה את השם בבית ביום אחר, או בבית הכנסת בהתכנסות מצומצמת, אליה מגיעים הרב, ההורים והחברים, ומברכים את הילדה. האם מודה על הבת שנתן לה א-לוהים באהבתו, ומברכת 'הגומל'.
הטקס נערך בחגיגיות ומטרתו להטביע בהורים את חובתם הדתית לבתם הקטנה, לחנך אותה להיות אשה יראת ה', אמיצת לב, ומתהלכת לפני א-לוהים בתמימות. אל להורים לזנוח את חינוכה להיות יהודייה נאמנה, כך שאפילו אם תימצא כישראל יחידה בין האומות, תהא היא בין בני עמים אחרים, כמו שעליה להיות בין שכנותיה היהודיות - מופת לצדק, אהבת-אדם וענווה.
חכם חיים פריירה מנדס , The Jewish Religion, Ethically Presented, תרגם יאיר סעדון, עמוד 145, ניו יורק, תרס"ד (1904) מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד להצית בלב הילדים התלהבות עבור יהדותם.
חינוך דתי מתקיים על ידי מעשים ודוגמא אישית, ולא על ידי רעיונות מופשטים. על הילד להיות מתורגל משנותיו הראשונות לאט לאט, ליראת שמים ולתפילה. אנחנו רוצים שילדינו ילכו בדרכנו. עלינו ליצור עבורם את הסביבה הנכונה לשם כך. אל לנו לדון לכף חובה את ילדינו. עלינו להצית בלבם התלהבות ולהט עבור יהדותם. נעסוק פחות בחיפוש אחר פגמים וטעויות ויותר בתיקונם. דברו אל הצעירים; אבל לפני כן דברו אל המחנכים.
חכם חיים פריירה מנדס , חכם דוד דה סולה פול, 'Pereira Mendes, A Biography', תרגם יאיר סעדון, עמוד 36, ניו יורק תרצ"ח (1938) מתוך 'החכם היומי'
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שבית הכנסת נועד להשפיע טובה על השכונה כולה.
בית הכנסת הוא מקום קטן מאוד ביחס לשכונה או לעיר, כך ארץ ישראל היא קטנה מאוד בהשוואה ליבשת, בה היא נמצאת או לעולם כולו. אך עם זאת, בית הכנסת נועד להשפיע לטובה על השכונה כולה ועל העיר כולה. זה מטרתו, לא להיות בית תפילה בלבד. כך ארץ ישראל, ממנה תצא השפעה טובה לעולם כולו. היהודים שיישבו בה, יהיו מה שא-לוהים קורא 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'. והיהודים היושבים בכל ארצות פזוריהם, ישתפו איתם פעולה, להוביל את העולם כולו לאור המטרות הנעלות.
חכם חיים פריירה מנדס , . Bar-Mitzvah for boyhood, עמ' 37, תרגם יאיר סעדון, איחוד הקהילות היהודיות האורתודוקסיות, ניו יורק, תרצ"ח (1938) מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שציון תהא מוקד השפעה רוחנית עבור רווחת בני האדם.
העברים, שבלבם פועמים מעשי האבות, דברי הנביאים, ורוחם של המזמורים, רוצים יותר מאשר רישיון חוקי לבית בפלשתינה. הם אמנם רוצים רישיון חוקי לבית בפלשתינה, אבל לא רישיון שיינתן בידי הסולטן, אשר מי יודע אם תהיה לו מחר היכולת לאכוף את אשר הוא מבטיח היום; אף לא בידי המעצמות הגדולות, אשר להן אינטרסים מסחריים, פוליטיים או דתיים, ואשר אינן נותנות רישיון לדבר מלבד לקנאות, לסכסוכים ולעתיד מדמם. הרישיון מוכרח להינתן בידי א-לוהים עצמו. והשאלה אשר צריכה לעמוד בפני התנועה הציונית היא כיצד לפעול באופן שבו יחפוץ א-לוהים במעשינו ...
אנחנו משתוקקים לציון כמרכז דתי, כמוקד של השפעה רוחנית, לא לטובת העברים בלבד, כי אם עבור רווחתם של כל בני האדם: 'ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך' - כמו הלב בין האיברים כך ציון עבור העולם כולו. עליה להזרים חיים, חיים רוחניים, עבור כל הארצות. האם לא זוהי הבשורה של האבות, של הנביאים, של המזמורים והפיוטים?! האם לא תהא זו ציונות גדולה, נהדרה, ואצילית לאין ערוך, מאשר חכירה של אדמות בפלשתינה לטובת התיישבותם של כמה מאחינו העברים?!
חכם חיים פריירה מנדס , 'An open letter to Zionist', תרגם יאיר סעדון, הוצ' רבינוביץ, לונדון, תרס"ה (1905) מתוך 'החכם היומי'