חכם אברהם לניאדו

ש"ה - א' אדר שע"ט      

1 6 1 9 - 1 5 4 5      

חכם אברהם לניאדו

מקצת שבחו

חכם אברהם לניאדו נולד לאימו ולאביו חכם יצחק בשנת ש"ה (1545). בארם צובא, היא העיר חלב שבסוריה.
בצעירותו עברה משפחתו לעיר צפת, שם למד תורה מחכמיה, בישיבת מרן החכם יוסף קארו. ראשית תורתו למד מפי אביו חכם יצחק לניאדו, מתלמידי מרן החכם יוסף קארו. שנפטר אביו, נקרא ע"י דודו, חכם שמואל לניאדו, רבה של ארם צובא, לחזור לחלב. הוא היה לתלמידו ונשא את בתו לאישה.
בשנת שס"ג (1603) הגיע לוונציה להדפיס את ספרו של דודו, חכם שמואל לניאדו 'כלי יקר' - פירוש על הנ"ך. באותה הזדמנות הדפיס את ספרו 'מגן אברהם' - דרושים. חכם אברהם לניאדו חיבר ספר מקיף בשם 'תורת חסד' - פירוש על התנ"ך, אך בשל אורכו, ביקש להדפיס כל פירוש בספר אחר. לבסוף, הובא לדפוס רק פירושו לספר 'שיר השירים', שהודפס ע"י חתנו, חכם משה בן שמואל לניאדו, בשנת שע"ט (1619). חידושים נוספים של חכם אברהם לניאדו, מובאים בספריו של דודו, חכם שמואל לניאדו, בשם אומרם: 'וחתני, הרב רבי אברהם פירש'.
חכם אברהם לניאדו נפטר בשנת שע"ט (1619) ומקום מנוחתו בחלב. יום פטירתו אינו ידוע לנו ואנו מציינים אותו ביום א' באדר, יום בו נכנס ספרו 'מגן אברהם' אל הדפוס.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד הברכה במה שפיזר לצדקה ולא במה שקימץ מזונות ביתו.
'אמר רבי אבהו: אם ראית אדם, שהוא מפזר מעותיו לצדקה, הווי יודע שהוא מוסיף, שנאמר: 'יש מפזר ונוסף עוד, וחושֹך מיושר אך למחסור' - כי ידוע הוא יש שני מיני מפזרים: אחד שהוא מפזר מטבעו בין בצדקה, בין בהנאתו ופיזור מזונות ביתו; ואחד שהוא מפזר לצדקה לבד, וקמצן למזונות ביתו. וכן במיני הקמצנים הם שניים: אחד שהוא הקמצן בטבע; ואחד שהוא לצדקה קמצן, ולמזונות ביתו פזרן. ועתה אמר רבי אבהו, שאינו מדבר במפזר, אשר מפזר בכל דבריו, כי זה הוא ניכר וידוע התוספת ברכה, אשר נתווסף במעותיו. אלא אם ראית אדם, שהוא מפזר מעותיו לצדקה דווקא, והוא קמצן במזונותיו, וראית לו תוספת ברכה בנכסיו, אל תטעה ותאמר כי במה שקימץ במזונותיו, הייתה התוספת, אלא הווי יודע שהוא מוסיף עוד. ודייק בפסוק שנאמר: 'יש מפזר ונוסף עוד' - כי תיבת 'עוד' דווקא, כי התוספת הוא מרובה על מה שקימץ למזונותיו, וזה מורה כי פיזור הצדקה עשתה זאת.
מגן אברהם, דף ע"א, ע"א, וונציה, דפוס דניאל זאניטי, שס"ג (1603)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהאחדות היא הסיבה לאהבת ה' את ישראל.
כל שבחם של ישראל, והסיבה אשר בחר בהם ה' הוא להיותם נפש אחד, ככתוב: 'שבעים נפש' - באחדות אחד. ואפילו שלא היו ראויים, כיוון שיש להם אחדות מכפר להם הקדוש ברוך הוא ...
הרי אמר הכתוב: 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה' - אלו אומות העולם. שעם היות שהם רבים בכמות מישראל, כיוון שהם נחלקים לכמה לבבות, ואינם לב אחד, הוא נמנע לאהוב אותם ה' יתברך.
מגן אברהם, דף קכ"ח ע"ב – קכ"ט ע"א, וונציה, דפוס דניאל זאניטי, שס"ג (1603)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד טעם שעונים אמן יהא שמיה רבה.
הטעם אנו עונים: 'אמן יהא שמיה רבה מברך' - כלומר שמתחילה ביקש, שיתגדל שמו, וימליך מלכותו, ויקרב משיחיה, ויצמח פורקניה. והיה ראוי שנאמר אמן סתם, שיחזור על הכל, ולא על פרטי אחד. אלא שאם היו עונים אמן סתם, היה נראה שאנו מצפים משיחנו לתועלתנו. על כן אומר: 'אמן יהא שמיה רבה' - כלומר תכלית הטוב, שיתברך שמו בפי כל הבריות. והעניין השני כבוד והצלחת ישראל. ומתגבורת הטוב, השופע עליהם יגיע לאומות עובדי כוכבים ומזלות, כמו שהיה במן שהיה נמס, והיו שותים ממנו החיות, והאומות צדים אותם וטועמים טעם מן בהם.
מגן אברהם, דף כ"ב, א', וונציה, דפוס דניאל זאניטי, שס"ג (1603)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שנוגע הדבר אליו, כי סוף סוף הם בריותיו.
'אמר רבי פנחס הכהן בר חמא: אין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב שום בריה, שנאמר: 'כי לא אחפוץ במות רשע' - כלומר אפילו שיהיה עם אחר. וכל אחד כפי עניינו: כי בישראל, אינו חפץ שימות רשע להיות נשמתו חלק א-לוה ממעל, ואם ימות חייב, חס ושלום, נדחתה אותה הנשמה. והוא חשב מחשבות 'לבלתי ידח ממנו נידח', באופן שבאיבוד נפש אחת מישראל, כאילו נוגע כביכול הדבר אליו, ממנו חוצבו הנשמות חלק א-לוה ממעל; ובעם אחר הוא בבחינה אחרת, כי סוף סוף הם בריותיו, והוא בראם לשבת יצרם, ונוגע הדבר אליו על דרך 'מעשה ידי טובעים בים'. ולזה בעל המדרש שמדבר באנשי סדום אומר: 'אין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב שום בריה' - רומז להיות בריה נבראים ומעשי ידיו כאמור. והביא ראיה לזה משלושה פסוקים ואף על פי שהם בישראל, מהם תדייק לנידון שלנו, שכל אחד בבחינתו כאמור כמעט מצטער כנוגע הדבר אליו שנאמר 'כי לא אחפוץ במות הרשע'.
מגן אברהם, דף קל"ט ע"א-ב, וונציה, דפוס דניאל זאניטי, שס"ג (1603)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שדורש בקהל, דולה מים עמוקים בזכותם של רבים.
'לריח שמניך טובים שמן תורק שמך' - דרש רב נחמן, שמה שאמר 'לריח שמניך טובים' - מדבר בכלל תלמידי חכמים, שכולם כאחד שווים לטובה, נדמים לשמן הטוב. אבל אותו תלמיד חכם, אשר נדמה לשמן תורק, מכלי אל כלי, כן הוא מגלה תורתו, ודורש הרבים, מזכה בחכמתו לרבים, זה עולה במעלות, ודומה לצלוחית של פלייטון, שכשהוא מכוסה אין ריחו נודף, מגולה ריחו נודף. כן כשמגלה חכמתו לרבים, יוצא שמו בכל העולם: 'שמן תורק שמו'. ואף על פי שיש לבעל דין לחלוק ולומר, שיותר טוב הוא שיהיה חכמתו מכוסה, ולא יגלה סוד, כי אדם אשר כזה שהוא דורש הוא מגלה חכמתו, הקדוש ברוך הוא יכסה ממנו סודות החכמה, כמנהג בשר ודם, שאינו מגלה סוד לאותו בן אדם, שהולך רכיל ואומר אותו לבני אדם - לזה אמר, שאינו כך. ולא עוד אלא שאפילו הדברים המכוסים ממנו מגלים לו, כאשר כמה פעמים קרה מקרה לתלמיד חכם, שהוא דורש בקהל והקדוש ברוך הוא משפיע ומגלה לו דברים, שלא עלו במחשבתו לאומרם, כי מים עמוקים ידלה בזכותם של רבים.
נקודות הכסף, דף י"ב ע"א, וונציה, דפוס ייואני קאיון, שע"ט (1619)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שחסד הלימוד, מתנה היא באדם בעבור זכות אברהם.
'באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה לו הקדוש ברוך הוא, קלסתר שלו דומה לאברהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אי אתם מתביישים ממנו?! לא זה שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?! אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לא ניתנה לך תורה, אלא בזכות אברהם שנאמר: 'לקחת מתנות באדם' - גלוי לפניו יתברך, כי תורת חסד על לשונו של משה, ללמדה לבני ישראל. כי כן אמרו בגמרא: הלמד לאחרים היא תורה של חסד.
וזהו כוונת מה שעשה קלסתר של משה דומה לאברהם: כי כמו שאברהם היה גומל חסד באכילה ושתיה, כן משה יגמול חסד בלמד תורה לבני ישראל. ולזה אומר למלאכים: 'אין אתם מתביישים ממנו?!' - כי זה הוא אברהם ממש במידותיו, בתורת חסד ללמדה את בני ישראל, ולזה אין לכם רשות לפגוע בו. וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'לא ניתנה לך התורה, אלא בזכות אברהם' - כלומר שתתנהג במידותיו, ללמדה את בני ישראל, ותורת חסד יהיה על לשונך. זהו שאמר: 'לקחת מתנות באדם' - כלומר לא תחשוב שלקחת בדמים כדי שלא ללמד בחינם, כי מתנה היא באדם, בעבור זכות אברהם, היינו חסד הלימוד לאחרים.
מגן אברהם, דף מ"ו ע"ב, וונציה, דפוס דניאל זאניטי, שס"ג (1603)