חכם משה דוד קאסוטו

תרמ"ג - י"ט כסלו תשי"ב      

1 9 5 1 - 1 8 8 3      

חכם משה דוד קאסוטו

מקצת שבחו

חכם משה דוד קאסוטו נולד לאמו אסתר לאביו עמינדב שבתי בשנת תרמ"ג (1883) בפירנצה שבאיטליה.
תורתו למד מפי הרב שמואל צבי מרגליות רבה של פירצנה, הרב צבי פרץ חיות והרב יצחק משה אלבוגן. נמנה בין תלמידי בית המדרש הגבוה לרבנים באיטליה. שימש כמורה בבית הספר המכין שעל יד בית המדרש לרבנים, ושימש מזכיר בית המדרש. במקביל, למד באוניברסיטת פירנצה וקיבל תואר דוקטור לשפות שמיות.
בשנת תרפ"ב (1922) התמנה לרב ומנהל בית המדרש של פירנצה, ולמנהל בית הספר שעל ידו.
בשנת תרפ"ה (1925) התמנה לפרופסור לשפה ולספרות עברית באוניברסיטת פירנצה. בשנת תרצ"ב (1933) התמנה לפרופסור לעברית ולשפות שמיות באוניברסיטת רומא, ובשהותו שם קטלג את הכתבים היהודיים בספריית הוותיקן. באותה שנה גם התמנה למרצה בבית המדרש לרבנים, הועבר לרומא.
חכם משה דוד קאסוטו נשא לאשה את שמחה לבית קורקוס, ונולדו להם ארבעה ילדים. בנם חכם נתן קאסוטו שימש כאביו רב בפירנצה. בזמן מלחמת העולם השנייה, פעל להצלת חיי קהילתו, ונרצח במחנה השמדה.
בשנת תרצ"ט (1939) בשל חוקי הגזע, פוטר ממשרתו באוניברסיטה. הוא זכה ועלה לארץ ישראל, והתמנה לפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת תש"ד (1943) יצא לחלב לחקור את כתר ארם צובא, והיה האחרון לראות אותו בשלמותו, לפני השריפה שנפלה בבית הכנסת העתיק ופגמה בספר.
חכם משה דוד קאסוטו נפטר ביום י"ט בכסלו בשנת תשי"ב (1951) ונקבר בבית הקברות סנהדריה.
בין חיבוריו הרבים: הושע הנביא וספרי התורה; מעשה תמר ויהודה; לתולדות הספרות העברית בתקופה שלאחר המקרא; יהודי פירנצה בתקופת הרנסנאס; ספר בראשית ומבנהו; מנח עד אברהם. את הפירוש על התנ"ך, שנקרא על שמו, כתב גיסו ותלמידו, פרופ' אליה שמואל הרטום.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמוצאים בה הד לרחשי הלב, והוראות שלנשמה יש צורך.
אחת מסגולותיהם המיוחדות של ספרי המקרא, שבכל דור ודור זכו הקוראים והמעיינים בהם, למצוא בהם הד לרחשי לבם, ולשאוב מתוכם אותם הניחומים ואותן ההוראות, שלנשמתם היה צורך בהם. לפי השיטות השונות של הפרשנות, ההולכות ומתחדשות מזמן לזמן, הצליחו ספרי המקרא לספק תמיד מזון רוחני מתאים, לצרכיו ולדרישותיו של כל דור ודור. 'דור דור ודורשיו' - דור דור ומפרשיו. לא רק האיש היחיד, הפותח בשעה של מורת רוח את ספר הספרים, היה מוצא כמעט בכל עמוד ועמוד מלים, שנראו לו כל כך מתאימות למצבו ולרגשות לבו, עד שנדמה לו כאילו דווקא למענו נכתבו, אלא אף המצפון הכללי של כל הדורות החולפים זה אחר זה, זכה לפתור לו את דברי הכתוב באופן מקביל לאופיו המיוחד ומתאים לתביעות רוחו המיוחדות.
'ספרות מקראית וספרות כנענית', עמ' 8, ירושלים תשל"ב (1972)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד תוכנות רוחו של משה, רודף צדק שואף לחירות וגבורה.
'וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי' - וירא כי אין איש, שיוכל להעיד או שיוכל להציל, אז קם משה 'ויך את המצרי ויטמנהו בחול'. המצרי היכה, ולפיכך מן הדין שאף הוא יהיה מוכה. אמנם הפועל היכה חוזר במשמעות שונה במקצת; קודם בהוראת מלקות, ואחר כך בהוראת הריגה, ובכל זאת חזרתו מורה על שיטת מידה כנגד מידה. באותו מעשה הראה משה את תכונות רוחו, רוח של איש רודף צדק, וממהר להושיע עשוקים מידי עושקיהם, רוח של שאיפה לחירות ושל גבורה, להתקומם נגד עריצים. איש אשר בו רוח זו, יהיה ראוי להיעשות שלוחו של מקום, להושיע את ישראל משעבוד מצרים "ולהכות" את עושקיהם בעשר "מכות".
'פירוש על ספר שמות', עמודים 11-12, ירושלים תשכ"ה (1965)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד תרגומו המוזר של המורה, היא מסורת שהייתה בידו
כל יהודי שנתחנך באיטליה ולמד בספרי המקרא מפי מורה של הטיפוס הישן, זוכר בוודאי באיזו צורה מוזרה היה המורה מתרגם בעל פה את דברי הכתוב לאיטלקית. מלים משונות, זרות לאוצר המלים, השגורות בפי המורה ובפי התלמיד בחיי יום יום, צירופי מלים עוד יותר משונים, ותחביר שונה מן התחביר של הלשון האיטלקית המדוברת והנכתבת בתקופתנו. ...
אך למותר להגיד שאותו המורה לא היה בודה את תרגומו מלבו. שיטתו לא היתה יצירה פרטית משלו, אלא מסורת שהיתה בידו. הוא למד מרבו, ורבו מרבו, וכן הלאה בסדר הדורות לאחור. ואם אנו מעיינים בתעודותיה ובשרידיה של מסורת זו במשך המאות שעברו, אפשר לנו לעקוב אחר התפתחותה ולעמוד על שורשיה הראשונים, הנעוצים עמוק עמוק בחיי היהדות האיטלקית.
ועיון זה יביאנו סוף סוף לידי המסקנה המפתיעה, שעל יד התרגומים הלטיניים של הנוצרים, קיים היה בימי קדם, גם תרגום לטיני יהודי של ספרי המקרא.
'ספרות מקראית וספרות כנענית', עמוד 205, ירושלים תשל"ב (1972)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שכל בני האדם, שבאותה ארץ כלולים במושג רעך.
הביטויים: 'רעך', 'אחיך', 'עמיתך', מתכוונים אל בני ישראל, אפילו במצווה הנעלה שבפרשת קדושים: 'ואהבת לרעך כמוך', המקבילה לתחילת של הפסוק: 'לא תקום ולא תטור את בני עמך'. אבל בהמשך אותו הפרק עצמו נאמר במפורש: 'כאזרח מכם יהיה לכם, הגר הגר אתכם' - כלומר הנוכרי, לפי הוראת המילה 'גר' במקרא, 'ואהבת לו כמוך'. - ואם כן הדבר, כל בני האדם במשמע. חוקי התורה מתכוונים לעם ישראל בארצו, ובחברה הישראלית שבארץ ישראל, אין אלא שני סוגים אלו של בני אדם: בני ישראל והגרים, ואם שניהם במשמע, כל בני האדם במשמע. ובזמן שבני ישראל נמצאים בגולה בארץ אחרת, אז כל בני אדם שבאותה הארץ כלולים במושג 'רעך', כפי שיוצא משימוש הלשון העברית: 'איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה'. שם רעהו ורעותה הם המצרים והמצריות. כל איש מצרי הוא רעהו של כל איש מישראל, וכל אשה מצרית היא רעותה של כל אשה ישראלית.
'פירוש על ספר שמות', עמודי 171, ירושלים תשכ"ה (1965)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מסורת קדומה, שהייתה בישראל, על פיה מתבאר התורה.
אין להפריד בין הספרות הישראלית-יהודית של תקופת המקרא לבין הספרות היהודית שלאחר המקרא כבין שני תחומים נבדלים זה מזה בהחלט. לא בלבד, שהשנית היא המשכה של הראשונה וניזונת ממנה, אלא שבה מצאו את ביטויים ונמסרו בכתב כמה וכמה עניינים שכבר היו נמצאים בתקופתה של הראשונה ומפני איזו סיבה לא הועלו אז על ספר לזיכרון, או הועלו על ספרים שאבדו ונעלמו מאתנו. את ספר בראשית מצד אחד, למשל, ואת ספר היובלות או בראשית זוטא ואת מדרש בראשית רבא מהצד השני, אין לנו לחשוב אותם לשני עולמות נפרדים זה מזה, אלא אדרבא עלינו לראות בהם שלוש תקופות שונות של זרם מסורתי אחד ואחיד.
וכשאנו מוצאים, במאמרי רבותינו ובנוסח תפילותינו לימים הנוראים את המושג של מלכות שמים המתחדשת עלינו בכל שנה ושנה והמשתקפת בדינו של השופט העליון על כל באי עולם, מושג שאין לו במקרא שום זכר ברור כלל וכלל, אין לנו כאן חידוש שחידשו חכמינו בתקופה המאוחרת, אלא מסורת קדומה שהיתה נמצאת בישראל אף בתקופת המקרא, ושעל פיה מתבארות כמה פרשיות מפרשיות התורה והנביאים והכתובים.
'ספרות מקראית וספרות כנענית', עמודים 8-9, ירושלים תשל"ב (1972)