חכם שארל שלום תואתי

תרפ"ה - י"א אדר תשס"ג      

2 0 0 3 - 1 9 2 5      

חכם שארל שלום תואתי

מקצת שבחו

חכם שארל שלום תואתי נולד לאביו חכם חיים תואתי ולאימו זוהרה בשנת תרפ"ה (1925) בתלמסאן שבאלג'יריה.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם חיים תואתי, ששימש ברבנות בעיר תלמסאן. בשנת תש"ג (1943) החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת אלג'יר. בשנת תש"ה (1945) עבר לפאריז, שם למד בבית המדרש לרבנים. במקביל המשיך לימודי הפילוסופיה בסורבון, ושימש רב קהילת 'אוהל אברהם' ברחוב מונטווידאו.
בשנת תש"ט (1949) נסע לפילדלפיה בארצות הברית להעמיק ידיעותיו בתלמוד ובהיסטוריה מפי פרופ' שלמה צייטלין., בהמשך קיבל תואר דוקטור בתאולוגיה ובהיסטוריה של הפילוסופיה, ושימש חוקר במחלקת מדעי הדתות, בבית הספר היישומי ללימודים גבוהים (EPHE).
בשנת תשכ"ב (1962) יצא לאור ספרו 'החוק במחשבת ישראל' - תרגום לצרפתית של הספר 'טעמי המצוות בספרות ישראל' של פרופ' יצחק היינמן. בשנת תשכ"ח (1968) יצא לאור תרגומו לספר 'מלחמות השם' מאת רבי לוי בן גרשום. בשנת תשל"ב (1972) יצא לאור ספרו 'המחשבה הפילוסופית והתיאולוגית של רבי לוי בן גרשום'
באותה שנה החליף את מורו, פרופ' ז'ורז' יהודה אריה ויידה, ועמד בראש הקתדרה ללימודי יהדות בסורבון. בשנת תשמ"א (1981) שימש עורך כתב העת למחקרי יהדות - REJ, Revue des Études Juives יחד עם פרופ' ז'ראר נהון. במקביל לימד בבית המדרש לרבנים. בשנת תשמ"ג (1983) הוענק לו אות לגיון הכבוד כהוקרה על מחקריו.
בשנת תש"ן (1990) יצא לאור ספרו 'נביאים, תלמודאים, פילוסופים'. בשנת תשנ"ד (1994) יצא לאור תרגומו מערבית לצרפתית של ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי.
בשנת תשס"א (2001) יצא לאור נייר עמדה שניסח יחד עם פרופ' אריה ויידה והפילוסוף עמנואל לוינס 'הנצרות בתיאולוגיה היהודית'. באותה שנה יצא לכבודו הספר 'תורה ומדע: פרספקטיבות היסטוריות ותאורטיות'.
חכם שארל שלום תואתי נפטר בפאריז, בשבת זכור, ביום י"א באדר ב' בשנת תשס"ג (2003).
בשנת תשס"ח (2018) יצא לאור מהדורה מדעית של הספר 'מלחמות השם' בעריכת חכם שארל שלום תואתי.
 
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לפנים משורת הדין, מבטא את הצדק הגדול יותר.
'למען תלך בדרך טובים, ואורחות צדיקים תשמור' - מעצם טיבו, לחוק יש אופי אוניברסאלי אשר לא תמיד מתאים בכל המקרים, כפי שהבינו היטב אפלטון ואריסטו, ויישומו המכני יכול אף להזיק.
הרבנים מצידם, תפסו להפליא את הסכנה הזו והעמידו מול 'שורת דין' - החוק בכל הקפדנות שלו, את 'לפנים משורת דין', שעדיין נמצא בתוך החוק. לא רוח המתנגדת לכתוב, דבר שאין לו כל משמעות ביהדות, אלא מה שנשאר תמיד נאמן לחוק, ומבטא באותה עת, את הצדק הגדול יותר, ואת החסד הגדול יותר, כמו שממחישה הגמרא בבבא מציעה פג ע"א:
'רבה בר בר חנה שברו לו הסבלים חבית יין. לקח את גלימתם. באו ואמרו לרב. אמר לו: תן להם את גלימותיהם. אמר לו: וכי כך הדין? אמר לו: כן, שנאמר: 'למען תלך בדרך טובים'. נתן להם גלימותיהם. אמרו לו: עניים אנחנו וטרחנו כל היום, ואנו רעבים ואין לנו דבר. אמר לו: לך, תן להם שכרם. אמר לו: וכי הדין כך? אמר לו: כן, שנאמר: 'ואורחות צדיקים תשמור'.
נביאים, תלמודאים ופילוסופים, תרגום מצרפתית, עמ' 16, פאריז, תש"ן (1990).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאין התורה משא כבד מאל קפדן, אלא מתנה מאל טוב.
יהודי שומר מצוות אינו מתייחס אף פעם לתורה כאל חוקה - כלומר כמערכת כללים, שאל קפדן ודקדקן, הטיל על בעל רצון הטרונומי. מערכת כללים, שתבלום את הספונטניות הדתית, ותעמיס על היהודי משא כבד. עבורו התורה היא מתנה נפלאה של אל טוב להפליא, שברצונו לקדש ולזכות את ישראל, ולתת משמעות ליצירת היקום, העניק לו בחינניות, אוצר, אשר קדם לבריאת העולם.
נביאים, תלמודאים ופילוסופים, תרגום מצרפתית, עמ' 11, פאריז, תש"ן (1990).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהדת של המאמינים הפשוטים עדיפה על הפילוסופים.
הבעיה המתעוררת ושעולה תמיד היא האם האמונה הפשוטה, הצנועה ואפילו התמימה, עולה על האמונה שמבוססת על התבונה. דקארט, למשל, מאמין שהדת פותחת את הדרך לשמיים עבור הבורים, לא פחות מאשר למלומדים; לטיפשים ביותר ולמתוחכמים ביותר. כתוצאה מכך, הפילוסוף יאמץ את הדת של האומנת שלו ... לדעת רבי יהודה הלוי, הפילוסופיה יכולה להרוס את האמונה; הדת של המאמינים הפשוטים עדיפה בעליל על זו של הפילוסופים.
נביאים, תלמודאים ופילוסופים, תרגום מצרפתית, עמ' 118, פאריז, תש"ן (1990).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהמגוון של העשייה הדתית מבוססת על אישים ללא דופי.
היהדות שמרה על אחידות ראויה לציון, מכיוון שבכל דור ודור, הופיעו חכמים שעוררו כבוד בצדקתם, חייהם וחכמתם, ואליהם פנו הקהילות לבקש הוראות. ... זה יהיה פשטני מאוד להאמין, עם זאת, כי מושגת אוטומטית תמימות דעים סביב חכמים אלה, בעלי מסורות ותרבויות כה שונות. אבל בסופו של דבר אנו מגיעים לקונצנזוס מסוים. יש להודות, שאחידות מעולם לא הייתה מאפיינת את היהדות, והיא תמיד כיבדה את המגוון של העשייה הדתית, בתנאי שהיא מבוססת על אישים ללא דופי, באשר לחכמתם, לאורתודוכסיה ולחייהם המופתיים.
נביאים, תלמודאים ופילוסופים, תרגום מצרפתית, עמ' 17, פאריז, תש"ן (1990).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהערבות מחייבת דאגה לגורל הדורות הרחוקים.
'אהיה אשר אהיה' - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לישראל - אני הייתי עמכם בשעבוד זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה' -
מאפיין ראוי לציון של פרשנות זו הוא בכך שהיא מעניקה לילדי ישראל, כיום קורבנות פרעה, את הדאגה לסבל, שיעברו צאצאיהם בעתיד הרחוק, שיימסרו למדכאים רבים בגלותם. לא משנה אם זה סביר פסיכולוגית, במחשבה התלמודית, הערבות היהודית היא לא רק אופקית, היא לא רק מקשרת בין יהודים גיאוגרפית, היא גם אנכית: היא מחברת בין כל הדורות לאורך ההיסטוריה. רק עובד אלילים כמו אבימלך, יכול להגביל את הדאגות שלו לדור השני או השלישי אחריו. האדישות לגורל הדורות הבאים הרחוקים ביותר, אינה מתאימה לבני ישראל בשום דרך.
נביאים, תלמודאים ופילוסופים, תרגום מצרפתית, עמ' 91, פאריז, תש"ן (1990).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהתרככו הדרישות, שלא לנעול דלת בפני הלווים.
'שלא לנעול דלת בפני הלווים' - הדרישה שבית המשפט האחראי לגביית חובות, יורכב משלושה דיינים מוסמכים, התרככה במידה ניכרת, ובית המשפט הסתפק בשלושה אנשים ללא הסמכה מיוחדת, רק שיהיו מקובלים על ידי הצדדים. חיוב המלווה לתבוע בפני בית משפט, שהוקם על פי כל הכללים, ושיושב בדרך כלל בעיר ראשית, היה מחייב אותו להליכים כבדים, שהיו מרתיעים אותו מלהלוות, למרבה הצער של אחיו הזקוק. ...
קרה גם שבזמן הלל הזקן, לא ששו להעניק הלוואות, מכיוון שהשנה השביעית, שנת השמיטה, ביטלה את חובות. כדי למנוע הפרה כזו של התורה, הקובעת בתוקף: 'פתוח תפתח את ידך לו', הנהיג הלל את הפרוזבול, אשר לפיו השמיטה לא יכלה עוד לכבות תביעה שהופקדה בידי בית הדין.
נביאים, תלמודאים ופילוסופים, תרגום מצרפתית, עמ' 15, פאריז, תש"ן (1990).