מקצת שבחו
חכם שלמה אביטבול נולד לאימו ולאביו חכם מימון בשנת ת"ק (1740) בעיר צפרו שבמרוקו.
ראשית תורו למד מפי אביו, חכם מימון אביטבול, מתלמידי חכם שמואל אלבז, מהעיר פאס. גדל בתורה וביראה, ולמד מפי
חכם שאול ישועה אביטבול מצפרו מחבר הספר 'אבני שיש', ומפי
חכם אליהו הצרפתי מפאס, שסמכו לרבנות. יחד עם גדולתו בתורה עסק במסחר והיה כבנקאי לשותפות עם הזולת. את רווחיו היה מכניס לנכסי הקדש היתומים, ומכספו היה מחתן יתומים ומחזיק אלמנות. הוא התמנה לגזבר העניים, וגבה כספי צדקה עבור עניים ועבור תלמידי חכמים מעירו ומערים אחרות. בפרט השתדל לסייע לשלוחי צדקה מארץ ישראל.
חכם שלמה אביטבול נתמנה לדיין, עסק בצרכי ציבור, מבלי להנות מן הציבור. הוא בנה בית כנסת חדש, ובה ספרייה גדולה לרווחת הלומדים. בשל הצקות לבנות ישראל ע"י בנות הנוכרים, הבאות לאפות פתם בתנור הציבורי, (היו אז רק שני תנורים בכל העיר) הוא בנה תנור בתוך המלאח לשימוש בנות ישראל. כששר העיר הטיל מיסים כבדים על יהודי העיר, נתפס חכם שלמה אביטבול, ונגרר זב דם לבית הסוהר עד התערבות מלך מרוקו, מולאי מוחמד השלישי.
בשנת תק"ן (1790) תפס את השלטון מולאי יזיד, צורר היהודים. הוא הרס את בתי הכנסת בעיר פאס, וגירש ממנה את כל היהודים. חכם שלמה אביטבול אירח בצפרו את היהודים הגולים, ודאג לכל מחסורם כל תקופת גלותם.
בשנת תקנ"ב (1792) הוא שולח אגרת ליהודי דאדש, במדבר סהרה, דברי חיזוק על מלחמתם ושבח על שעמדו על נפשם להלחם באויבי היהודים, להפיל בהם חללים, ולנקום את נקמתם. האיגרת בכתב ידו נמצאה באוסף של חכם יעקב משה טולידאנו. באותה שנה, נהרג מולאי יזיד, ואת השלטון תפס אחיו, מולאי סולימאן.
בשנת תקנ"ח (1798) תיקנו חכמי צפרו תקנה, ששליש ממכירת העליות בבית הכנסת הגדול, יינתנו לחכם שלמה אביטבול, הנושא בעול כל התפקידים בבית הכנסת, ואין לו שום הנאה מצן הציבור.
חכם שלמה אביטבול חיבר ספר בשם 'חזיונות לילה', ובו חלומותיו, אך ספר זה לא יצא מעולם לדפוס. תשובות הלכתיות ומכתבים של חכם שלמה מופיעים בספר 'מנחת העומר', שנדפס בשנת תש"י (1950) יחד עם תשובות בנו,
חכם עמור אביטבול. חידושים שלו על התנ"ך ועל דברי חז"ל מובאים בספר 'חידושים וביאורים', שאסף מכתב ידו, חכם ציון תורג'מן, וכן נדפס פירושו להגדה של פסח. דרשותיו ופירושיו למגילות עודם בכתבי יד.
חכם שלמה נפטר בשנת תקע"ה (1815) במרוקו. יום פטירתו אינו ידוע לנו ואנו מציינים אותו ביום ח' בחשוון, יום בו נכתבה הסכמת חכמי פאס להדפסת הספר 'מנחת העומר'.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהזכות לעמוד בחרב נגד אויבנו היא אהבה בתוכנו.
וששתי על כל הון על הבשורה הטובה, שעדיין יש בזמנינו גואל ומושיע בישראל, לעמוד נגד אויבינו בלי יראה ופחד כאבותינו הקדושים. ותמהתי מאין זכיתם לעמוד בזמן הזה, נגד אויבינו, להילחם בם בחרב ובחנית, מזוינים גם רכבי סוסים, ונפלו אויביכם לפניכם בחרב? ... סיפר לי הרב רבי יעקב בן עטיאה הנזכר, שיש ביניכם אהבה ואחווה ושלום וריעות ואחדות, ולא יש ביניכם שנאת חינם כלל, ולא תישאו חרב וחנית איש על חברו. והנושא חרב על חברו ייתן קנס גדול ויצא מן העיר. ועוד שמרחמים על העניים והאביונים, ולא תונו את הגר. ועוד שמקנאים על הזנות, ותלמוד תורה כנגד כולם. אם כן, אף אם אין בכם כי אם מצוות אלו, די שבשכרם יושיע אתכם מכל צרכם הא-ל המושיע.
חכם שלמה אביטבול, מנחת העומר, הקדמה, מכתב א'- איגרת מרבי שלמה אביטבול זצ"ל ליהודי דאדש, ג'רבה, דפוס חדאד- עידאן- כהן- צבאן, תש"י (1950) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שעיקר שלמות האדם, תלוי ברוב השנים, שישלים שנותיו.
עיקר שלימות האדם, תלוי ברוב השנים שישלים שנותיו. שלפי רוב השנים, ירבה לסגל מצוות ומעשים טובים, וישלים חוקו, וימצא זמן לתקן אשר עיוות. וכשיוצא מן העולם, יבוא שלם מכל, וינוח על משכבו, ולא יצטרך עוד לבוא לארץ מולדתו בגלגול אחר ...
חכם שלמה אביטבול, חידושים וביאורים, דף צ"ח- ק', ירושלים, מכון ישמח לב- תורת משה, תשנ"ב (1992) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהדורש תורה ברבים, צריך שיאמר דברים מחודשים.
'בישרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' - וקשה, שהיה לו לומר דרשתי או אמרתי צדק, ומהו 'בישרתי צדק'? - אלא כוונתו לומר, שהדורש תורה ברבים, ובפרט כשהם קהל רב, צריך שיאמר דברים מחודשים, שלא שמעתם אוזן, כדי שיהיו ערבים ומתוקים על שומעיהם, כאילו מבשרם בשורה טובה, שהיא חביבה על כל השומע אותה. כך צריך שיאמר הדורש בקהל רבים, דברים מתוקים, ויהי מקדים מה שראוי להקדים, ומאחר מה שראוי לאחר, כדי שיהיו דברי תורה מתוקים מדבש ונופת צופים על שומעיהם, ויהיו תאבים לשמוע דבריו כמו בשורה טובה, וזהו 'בישרתי'...
ומה שכתוב 'בקהל רב' - רוצה לומר שמסתמא כשיהיו קהל רב, אז ודאי יש בהם כמה כיתות. יש מהם ששמחים לשמוע דברי אגדה ומילי דבדיחותא, ויש שרוצים דברי חכמה ומוסר, ויש שרוצים לשמוע דברי פסקים והלכות. לכן צריך שיאמר לכל כת וכת כרצונם. ולכן: 'הנה שפתי לא אכלא' - אחר שחנני ה' מדע ובינה, לומר דברי התורה בטוב טעם ומתיקות לשון והרחבת הלב, להבין הדברים לשומעיהם כראוי, הנה 'שפתי לא אכלא' מלדרוש ברבים.
חכם שלמה אביטבול, חידושים וביאורים, דף ע"ח- ע"ט, ירושלים, מכון ישמח לב- תורת משה, תשנ"ב (1992) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שבכל עניין, העניים קודמים, ואפילו לבניית המשכן.
'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - צריך ליתן חלק העניים תחילה, וזהו: 'ויקחו לי תרומה' - שהעניים יקחו הצדקה לי - לשמי, ש'מלווה ה' חונן דל', ולא כמו שעשה דוד המלך, עליו השלום, שהניח העניים מתים ברעב, והיה צובר ממון רב לבנות בו בית המקדש.
אלא שמתחילה יקחו לי - לשמי, אחרים זולתי, והם העניים. שמה שנותנים לעניים הוא כאילו לי הם נותנים, כי 'מלווה ה' חונן דל'. ואחר שפרנסו העניים, אז תיקחו אתם הגזברים תרומתי לנדבת המשכן. וכן לדורות, שבכל עניין העניים קודמים, ולהוציא מאשר עשה דוד, עליו השלום.
וזהו שאמר במדרש: 'ויקחו תרומה' - אין כתיב כאן, אלא 'ויקחו לי' - רוצה לומר שאחרים לוקחים התרומה, שהיא נקראת לי לשמי, יקחו אותה העניים, ואחר כך תיקחו אתם הגזברים את תרומתי לנדבת המשכן. ואם כן הפסוק מדבר גם בתרומה, שייקחו לצורך העניים, ולא בנדבת המשכן בלבד.
חכם שלמה אביטבול, חידושים וביאורים, דף מ"ח, ירושלים, מכון ישמח לב- תורת משה, תשנ"ב (1992) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהמנהג שקיבלו חכמי העיר מאבותיהם מכריע ההלכה.
הנה היה פשוט אצל הרבנים, שדין 'גוד או אגוד' (קנה חלקי או שאקנה חלקך) לאו דווקא משום היזק ראיה, אלא אף אם היו משותפים בבאר, ובבית שער, ובאכסדרה, שייך דין של 'גוד או אגוד'.
ולכן אנו נוהגים, אף אם לא היו דרים השותפים בחצר, כי אם היו משכירים בתיהם לאחרים, שעכשיו לא שייך היזק ראיה, אפילו כך דנים דין של 'גוד או אגוד'. וכך אנו דנים בכל יום הלכה למעשה, ויודעים דין זה כל בני העיר, ומנהג מבטל הלכה ...
כבר כתבנו שזהו מנהגינו פה צפרו, יגן עליה א-לוהים, ואנחנו עושים הלכה למעשה בכל יום. וזה ימים מקרוב, שעשו שלושה אנשים דין של 'גוד או אגוד', אף על גב שלא שייך בהם היזק ראיה, כי אם מטעם אין אני רוצה בשותפותך ... וכתב כבוד תורתו, וזה לשונו: 'אך כשהדין מבואר בפוסק אחד וכל שכן שניים, ולא נתבאר הופכו בשום מקום, כי בוודאי בטעות נהגו, שלא ראו דברי הפוסק ההוא', ייוודע לכבוד תורתו, שהמנהג ההוא לא בטעות נהגו, אלא על פי הדין והאמת והצדק, וכך קיבלו הרבנים חכמי פאס, זיכרונם לברכה לחיי העולם הבא, מאבותיהם הקדושים.
חכם שלמה אביטבול, מנחת העומר, חושן משפט סימן מ"ה, דפוס חדאד- עידאן- כהן- צבאן, תש"י (1950) מתוך 'החכם היומי'
