מקצת שבחו
חכם כמייס בנציון חורי נולד לאמו סתרונה ולאביו פנחס בשנת תרפ"ד (1924) בעיר מדנין, בדרום תוניסיה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר מדנין ובראשם חכם מדרכי סגרון מחבר הספר 'דברי מרדכי' וחכם חומאני עלוש, מחבר הספר 'אני חומה'. אחיו הגדול הוא
חכם חיים נסים חזקיה חורי, מחכמי העיר נתיבות.
בשנת תש"ג (1943), במלחמת העולם השנייה, הופצצה העיר מדנין, והיא נחרבה ונהרסה. רבים מבני העיר, עזבו את העיר, ונמלטו לג'רבה. חכם כמייס בנציון חורי עבר לעיר הבירה תוניס שם לימד בישיבות העיר, ובפרט בישיבת חב"ד. היה מחנך אומן בלימוד והנחיל לתלמידיו הרבים את שיטת 'העיון התוניסאי'. בתוניס שימש רב בית הכנסת על שם חכם חיים בלעיש, ועסק בכל מקצועות הקודש. היה דרשן וחזן, סופר סת"ם, מוהל ושוחט.
בשנת תשט"ו (1955) זכה ועלה לארץ ישראל. הוא התיישב בכפר חב"ד ולאחר שנה עבר לבני ברק. הוא התפרנס כסופר סת"ם, הרבה לתת צדקה לנזקקים ולמוסדות תורה. היה דורש ברבים בהרבה מקומות, ובפרט בבית הכנסת 'בית רחמים' שבשכונת פרדס כ"ץ בבני ברק.
חכם כמייס בנציון חורי נפטר מדוכא בייסורים ביום כ"ז בטבת תשס"ד (2004) ומנוחתו כבוד בבית העלמין ירקון.
לאחר פטירתו הודפסו כתביו על ידי בניו, בספרים 'ויחכם שלמה' ו'רכב ישראל'.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד אשרי תמימי דרך, הקובעים עצמם בלמוד הלכה.
מכיוון שהאדם חומרי, וצריך לעסוק בכדי חיותו, וחיות בני ביתו, יתכן שלא יהיה לו כל כך זמן לעסוק בתורה. אך על כל פנים יקבע עצמו לארבע אמות הלכה בכל יום, ומעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה. ... ובזה אפשר לפרש כוונת הכתוב: 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'' - רצה לומר: אשרי האנשים, שהם תמימי דרך, בדרכה של תורה. ואם תאמר: היאך יהיו תמימים? - והרי צריכים לבטל כמה שעות לצורך פרנסתם. לזה אמר: 'ההולכים בתורת ה'' - רצה לומר: שהם קובעים עצמם בלימוד ארבע אמות של הלכה, הנקראת 'תורת ה'', ואז נחשב להם כאילו קיימו התורה יומם ולילה, ונקראים 'תמימים'. וה' יזכנו לראות נפלאות מתורתו אמן.
חכם כמייס בנציון חורי , רכב ישראל, עמ' רכד, בהוצאת משפחת המחבר, ירושלים, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שמטרת עלייתם היא אל אביהם, אז ויגש יהודה לימות המשיח.
סמיכות הפרשה: 'ואתם עלו לשלום אל אביכם'. 'ויגש אליו יהודה'. - אפשר לבאר, שידוע שעל ידי הצדקה מתקרבת הגאולה, כמו שאמרו במסכת בבא בתרא: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה'. וידוע שעיקר הצדקה שעושה אותה לשם שמים, וכנודע. ועוד ידוע שהצדקה נקראת 'אמת', והטעם לפי שעיקר הצדקה שייתן ממונו ולא מגזל, וכמובן. ו'אתם' - אותיות 'אמת'.
וזה אומרו :'ואתם עלו' - רצה לומר: שיש לכם עלייה על ידי 'לשלום' - שהיא הצדקה. על דרך מה שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום'. אבל העיקר 'אל אביכם' - לשם אביכם שבשמים. ואז 'ויגש אליו יהודה', הוא המשיח, שבא משבט יהודה.
גם כן על דרך הזו: 'ואתם עלו לשלום' - שתהיה לכם עלייה על ידי השלום. אמנם עיקר השלום הוא 'אל אביכם' - על דרך ששנינו בסנהדרין: 'פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם. והשלום נאה לצדיקים ונאה לעולם'. ואז על ידי השלום: 'ויגש אליו יהודה הוא המשיח', וכנזכר לעיל.
'ויגש אליו יהודה' - ראשי תיבות: 'אוי' וכן 'ואי' - לרמוז כי בבוא המשיח, במהרה בימינו וזמנו קרב לבוא, אז ירבו כמה צערים בעולם, כמבואר במסכת סנהדרין. עיין שם. וזהו: 'ויגש אליו יהודה' - בזמן שמתקרבת ביאת המשיח, שהוא משבט יהודה, אז אוי. וה' ירחם על עמו ישראל, שיהיו במהרה בימינו בהשקט ובטח.
חכם כמייס בנציון חורי , רכב ישראל, עמ' עא, בהוצאת משפחת המחבר, ירושלים, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שרוב העולם באים ומתקרבים בראש השנה וביום כיפורים.
'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך' - רמז כי רוב העולם בראש השנה ויום הכפורים, שהם תחילת השנה, באים ומתקרבים אליו יתברך. אבל אחר כך מצטננים והולכים. וכאן אומר הפסוק: תשתדל שתהיה 'ברוך אתה בבואך' - לשנה החדשה, שאז אתה מתקרב לתשובה, אולם גם תהיה: 'ברוך אתה בצאתך' - בצאת השנה. ואמרתי על מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת שבת: 'אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות, מיד הם נגאלים' - שאותם שתי שבתות יהיו יום הכפורים, הנקרא 'שבת', כמאמר הכתוב: 'שבת שבתון הוא לכם'. וזהו: 'אם ישמרו שתי שבתות' - שתי פעמים ישמרו את יום הכפורים כאחת, בלי הפסק בינתיים, אז מיד נגאלים.
חכם כמייס בנציון חורי , רכב ישראל, עמ' קלו-קלז, בהוצאת משפחת המחבר, ירושלים, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהצדקה מאירה עיני העני, ובזכותה יורדים הגשמים.
'ויאמר א-לוהים יהי אור ויהי אור' - אפשר לפרש, שהנה ידוע שעל ידי הצדקה הגשמים יורדים. וידוע המבואר בתענית, שהגשמים נקראים בשם 'אור', שנאמר: 'יפיץ ענן אורו'. וגם הצדקה נקראת 'אור' - מפני שהיא מאירה עיני העני. וזהו שנאמר: 'ויאמר א-לוהים יהי אור' - רצה לומר: תהי צדקה בעולם, ואז 'ויהי אור' - הוא הגשם. ובדרך זה יתכן לומר עוד שהגאולה נקראת 'אור' - מפני שהיא מאירה להם לישראל, ואמרו במסכת בבא בתרא: 'גדולה צדקה שהיא מקרבת את הגאולה'. וכעת הרי הוא כמבואר.
חכם כמייס בנציון חורי , רכב ישראל, עמ' ג-ד, בהוצאת משפחת המחבר, ירושלים, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד טעם עריכת 'סעודת יתרו' להתעורר באהבת התורה.
צריך להתבונן מה זה ועל מה זה, שנוהגים לעשות 'סעודת יתרו', ונקראת בפי הכל 'החתימה', למה דווקא בפרשת יתרו? ולמה דווקא לתינוקות של בית רבן? - הלא ודאי דובר בה רמז רמוז והתעוררות לאיזה עניין. אומנם נראה לי, שהנה נמצא בילקוט שמעוני: 'בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו ערבים שאתם משמרים את התורה, ואני נותנה לכם. אמרו לו: בנינו ערבים לנו'. עד כאן. - והנה קיום התורה הוא רק על ידי תינוקות של בית רבן, לפי שהאיש אין לו פנאי ועסוק הוא במלאכתו, וכמובן. אולם על ידי תינוקות של בית רבן, יכול להתקיים עסק התורה, ועל כן לא נאמנים כל הערבים כי אם הבנים. ודי למבין. ... ולכן קבעו רבותינו מימי קדם, לעשות סעודה לתינוקות של בית רבן בפרשת יתרו, כדי להתעורר באהבת התורה, ולרמוז כנזכר לעיל. וכל המשכיל יבין את זאת.
חכם כמייס בנציון חורי , רכב ישראל, עמ' רמח-רמט, בהוצאת משפחת המחבר, ירושלים, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שמחת 'חתן מעונה', שמסיים בדבריו האחרונים של משה רבינו.
'מעונה אלוהי קדם' - מנהג ישראל בארץ ובחוץ לארץ, למכור ביום שמחת תורה: 'חתן תורה', ו'חתן מעונה' ו'חתן בראשית', ועושים סעודות, כל אחד לפי כוחו ורצונו, כנודע. וצריכים להבין, כי חתן תורה הוא מסיים התורה, וחתן בראשית הוא מתחיל התורה, אלא חתן מעונה מה עניינו? 'ולשמחה מה זו עושה?' - אולם העולה 'מעונה' הוא מסיים בדבריו האחרונים של משה רבנו, עליו השלום, כי כאן סוף דבריו וכאן סיום התורה, שמסר משה רבנו לעם ישראל. וכמובן ומה נעמו דבריו של משה רבנו, עליו השלום, בפסוקים הללו, שהוא נותן עידוד ומאמץ ומחזק את עם ישראל באומרו: 'אשריך ישראל מי כמוך' וגו' ומבטיחם, שסוף כל סוף, יתקיים בהם 'ואתה על במותימו תדרוך'.
חכם כמייס בנציון חורי , רכב ישראל, עמ' קלז-קלח, בהוצאת משפחת המחבר, ירושלים, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'