חכם יוסף הלוי

תקפ"ח -      

0 - 1 8 2 7      

חכם יוסף הלוי

מקצת שבחו

חכם יוסף הלוי נולד לאמו ולאביו אהרן הלוי בשנת תקפ"ח (1827) באדריאנופול שבאימפריה העות'מאנית.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי עירו, ובשנת תר"ג (1843) החל ללמד בתלמוד תורה המקומי. בשנת תרט"ז (1856) התמנה למנהל התלמוד תורה בעירו. הוא הקים בניין חדש לתלמוד התורה, ושינה את שיטות ההוראה ואת תכני הלימוד. הוא שילב תורה עם דרך ארץ, השכלה ולאומיות. הקפיד על דקדוק השפה העברית והרבה ללמד תנ"ך עם פרשנים. שמו כמחנך יצא לתהילה ודמותו משכה רבים מצעירי הקהילה. כאות הוקרה על פועלו שינו אנשי הקהילה את שם התלמוד תורה על שמו. השינויים שהנהיג בתחום החינוך, עוררו את התנגדותם של השמרנים בקהילה, ובשנת תרכ"א (1861) נאלץ לעזוב את קהילתו, ולעבור לבוקרשט. הוא החל לפרסם שירים ומאמרים בעיתון 'המגיד', ובהמשך עבר לפאריז.
חכם יוסף הלוי החל מתעניין ביהדות אתיופיה כאשר נפלה לידו חוברת מאת אוהב גר לוצאטו הדנה ביהדות אתיופיה. הוא החל ללמוד געז וקצת אמהרית. בעת ששהה בפריז יצא מאמר מאת הרב נתן אדלר, הרב הראשי של בריטניה, והמלומד שלמה מונק בעיתון 'המגיד' על רצונם לשלוח שליח ליהודי אתיופיה.
בשנת תרכ"ז (1867) חכם יוסף הלוי יצא בשליחות חברת 'כל ישראל חברים' לאתיופיה, ושהה שם כמה חודשים. הוא תיאר את מסעו במאמר 'מסע בחבש לגילוי הפלשים'. בצאתו מאתיופיה נלווה אליו דניאל אדרהנן, פרח כהונה צעיר, כדי לרכוש השכלה בצרפת. בשנת תרכ"ט (1869) יצא לשליחות לתימן, שם ליווה אותו כמורה דרך, מארי חיים חבשוש, מחבר הספר 'חזיון תימן'. בשנת תרל"ז (1877) יצא בשליחות 'כל ישראל חברים' לעיר מוגדור במרוקו כדי לפקח על הקמת בית ספר חדש.
בשנת תרל"ט (1879) התמנה לפרופסור בסורבון, וכפרופסור לשפה החבשית בבית הספר לשפות שמיות בעיר. הוא התמנה למנהל 'החברה האסיאתית', ושימש כמורה שימש מורה לעברית, בÉNIO - בית המדרש למורים של כל ישראל חברים (École Normale Israélite Orientale).
בשנת תרנ"א (1891) ביקר בישראל והתרשם מהישגי החינוך העברי. עודד לחדש את פעילות 'ועד הלשון העברית', שאותו הציע להקים שלושים שנים לפני כן, ולבסוף הוקם ביוזמת אליעזר בן יהודה, אחד מתלמידיו.
חכם יוסף הלוי נפטר ביום ט"ו בשבט בשנת תרע"ז (1917) ונטמן בפאריז.
הוא חיבר למעלה מ-25 ספרים ומאמרים. בין חיבוריו: 'מסע לחבש לגילוי הפלשים'; תרגום של 'סדר תפילות הפלשים' ו'ספר החינוך' - ספרי קודש מתורגמים מגעז לעברית; ו'מאמר על שמות ערי ארץ ישראל'.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד מנוחת השבת באתיופיה, שנעלם העצב והאושר מולך בכל.
הקהילה ענייה מאוד. הם מקריבים קורבנות פעמיים בשנה: בפסח ובחג המכונה בפיהם 'תזכר אברהם' - יום הזיכרון השנתי לאברהם אבינו. הפלשים, שנמלטו לכאן מן המחוזות שבהם מתנהלת המלחמה, הוסיפו למצוקת הקהילה, שממילא רק בקושי, יכולה לכלכל את עצמה. הם מתקיימים על מאפה 'דאגוסה' - מעין לחם שחור ולא טעים, כיוון שה'תיאף' נדיר ויקר. נשים וגברים מכסים בקושי את מערומיהם בסחבות מעטות. הילדים היו כולם ערומים כביום היוולדם; מעיניהם נעלם הברק, ופניהם היו מחודדים מרעב. לא יכולתי לשאת המראה קורע הלבבות הזה, וחילקתי בין הנצרכים ביותר, מעט מטבעות ויריעות אחדות של בד; אולם לא היה ביכולתי להביא מזור לפורענות זו.
חיי המחסור הללו נעלמים ביום השבת, שהרי אסור לצום בשבת או להרהר יתר על המידה בענייני חולין. אז נעלמים הקמטים מבין גבות העיניים, נעלם גם העצב, והאושר מולך בכל. אין עוד מקום שבו למנוחת השבת, תוצאות כל כך ברוכות כמו בחבש, שם לקשיי החיים השפעה מנוונת על רוח האדם. השבת נשמרת על כן בקרב הפלשים ביתר הקפדה, מאשר בכל מקום אחר, והתנהגות האצילית והרגועה ביום הזה מעוררת רושם מעודד ביותר.
'מסע בחבש לגילוי הפלשים', עמוד 41, מופיע ב'פעמים' 58 (תשנ"ד)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שנשכחים כל המרחקים, כל הבדלי הצבע והלשון נעלמים.
יומיים לפני ראש השנה היהודי, נכונה לי הפתעה נעימה, כאשר באו לבקרני שלושה אנשים כהי-עור, לבושים מדי-צבא, ולחצו את ידי כשבפיהם הברכה היהודית: 'שלום עליכם'.
הסתבר שאלה בני-דתי, משבט בני-ישראל, ששירתו כהנדסאים בצבא הבריטי, שנועד לצאת לחבש. נודע להם, שנוסע יהודי נמצא במקום, והם הזדרזו לבקרני. אין ביכולתי לתאר את ההתרגשות הנעימה שאחזה בי, בפגישתי עם האנשים היקרים הללו. לא ראיתי אותם מעולם קודם לכן; אך הם היו בני-דתי. אין למצוא בקרב אף אומה אחרת, תחושת אחווה כה עזה כמו בין בני הגזע העברי. למשמע מילת הקסם: 'ישראל', נשכחים כל המרחקים, כל הבדלי הצבע, הלשון והלבוש נעלמים, ורעיון השותפות במוצא, מלכד יחדיו את כל הלבבות.
'מסע בחבש לגילוי הפלשים', עמוד 16, מופיע ב'פעמים' 58 (תשנ"ד)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד על יחס של כבוד טבעי כלפי בתי תפילה היהודיים.
האמהרים נמנעים בדרך-כלל מלהתקרב לבית-כנסת יהודי, ושומרים על מרחק ממנו, בשל הכבוד שהם רוחשים לכל המקומות של עבודת הא-לוהים. נאמר לי שיש בתי-כנסת אחדים שהאמהרים מכבדים עד כדי כך, שהם מביאים אליהם מנחות; עובדה שנראתה לי ראויה לציון. הכבוד שהנוצרים החבשים רוחשים כלפי בתי-כנסת יהודיים, עשוי לאשר מסורת עממית, שלפיה היהדות היתה לפנים נפוצה יותר בארץ, וירדה עקב מלחמת האזרחים. האוכלוסייה שהלכה אחרי דתו של הצד המנצח, שמרה אף על פי כן, על יחס של כבוד טבעי כלפי בתי-התפילה של האמונה הישנה.
'מסע בחבש לגילוי הפלשים', עמוד 40, מופיע ב'פעמים' 58 (תשנ"ד)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד חשיבות ירושלים בשל הזיכרונות ולא בגלל מונומנטים.
ירושלים, בירתה הקדומה של ארץ יהודה, ומקום המרכז של המונותאיזם, עודנה העיר החשובה ביותר במזרח, בזכות רגשות ההערצה שהיא מעוררת, ובשל הזיכרונות ההיסטוריים הקשורים בה. שהרי אין בארץ ישראל מונומנטים מן הסוג, אשר במקומות אחרים, הקימו עריצים מתנשאים וכוהנים אוהבי מותרות; ובית המקדש העתיק, לפנים המבנה החשוב היחיד בעיר, נחרב באופן כל כך מוחלט, שלא נותר ממנו שריד. אפשר בקושי לוודא, האם האבנים הגדולות המעטות בכותל המערבי של המסגד הגדול, מסגד העומד במקום המקדש, היו חלק מאותו הבניין, כדברי המסורת היהודית.
ביום שישי שלאחר בואי הלכתי לראות את האבנים הגדולות הללו, שעליהן נאמר שהן שרידי בית המקדש העתיק, ולפניהן עמדו אנשים אדוקים, שקוננו על תפארת ציון שחלפה. העיר נקייה והמראה שלה משתפר מדי יום, כתוצאה מבנייה נרחבת הנעשית בה בידי בני אומות שונות.
'מסע בחבש לגילוי הפלשים', עמוד 11-12, 'מסע בחבש לגילוי הפלשים'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שלא די להלביש מלבוש עברי על שירי ניכר.
נפתלי מחבר ספר 'ברקאי', אשר חשב בראשונה להשיב בשיריו, את לב האומללים, הבאים לחסות בארץ אבותם, מן הצרות אשר מצאום בארצות אויביהם. אמנם המשורר ההוא, שארית רוח לו, להלביש מלבוש עברי, איזה משירי ניכר הידועים, כאשר עשה בשיר 'משמר הירדן'. אולם לשונו זרה לחוקי הדקדוק, ולמידת השירים ולא תכיר נעימות השמע. על כן נתתי את לבי לחדש את מקורו הנוכרי, וגם את דברי הגדול והגאון, אשר לא יאותו למעמד בני עמנו, העברתי מתוכו, ולא השארתי ממלאכת נפתלי, כי אם את הבית הראשון בתמונה, מישרת ומחדשת למען יהיה שמו לברכה.
'שמות הערים בארץ ישראל' עמודים 55-57, ירושלים, תר"ן (1890)