מקצת שבחו

'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'והנה טוב מאוד' - זה השכחה, משום שאם לא הייתה שכחה, לא היו העולם עוסקים בתורה תדיר. שמה שהיו קוראים פעם אחת, לא נשכחים. ומשום כך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, וברא בו שכחה, שעל ידי זה יהיו עוסקים יומם ולילה בתורה, וקל להבין. ועל פי האמור נראה לי לפרשת כוונת דוד המלך, עליו השלום: 'בחוקתיך אשתעשע, לא אשכח דבריך' - שדוד המלך, עליו השלום, היה משבח עצמו, שאפילו לא היה שוכח, אפילו כך, תמיד היה עוסק בתורה. וזה אומרו 'בחוקותיך אשתעשע' אף ש'לא אשכח דבריך'.

'ושבתי בשלום', 'ושבתי בבית ה''. - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין בין דוד בא, אלא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב'. ורש"י, זיכרונו לברכה, פירש: 'ושבתי בשלום' - מן החטא. בזה יבוא כמין חומר 'ושבתי בשלום' מן החטא, - שיהא הדור כולו זכאי אז 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים' - שתבוא הגאולה.
או נאמר פשט הדבר, שיעקב אבינו, עליו השלום, כשאמר 'ושבתי בשלום' - שהאמין אשר שם מצבה 'יהיה בית א-לוהים'. וזה אומרו 'ושבתי בשלום', אזי 'ושבתי בבית ה'' שהוא בית המקדש. או יאמר על מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל, מוחלים לו כל עוונותיו'. וזה אומרו 'ושבתי בשלום' - רצה לומר: שלם מן החטא, כמו מה שכתב רש"י, אימתי? - כששבתי בבית ה' - דהיינו בארץ ישראל מקו השכינה, שאזי כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל, מוחלים לו כל עוונותיו.

כיוון שיש לו הפסד למוכר, שאם יתננה להם, לא שייכת, אלא בסודותיה. אבל ישראל שייכים בפשטה ובסודותיה, וכל שבכגון זה לא שייך דין 'בעל המיצר'. ואולם עדיין יש לחלוק ולומר, שאומנם יש לו הפסד מצד זה, מכל מקום יש לו רווח שמלאכי השרת 'עושה שלום במרומיו', מה שאין כן התחתונים שכולם מלאים קטטות. ולטענה זו כתבו המפרשים, שקודם קבלת התורה עשו ישראל שלום ביניהם. וכמאמר: 'ויחן שם ישראל' - מלמד שהיו ישראל באחדות אחד. ואם כן הושוו למלאכי השרת בעניין השלום, ויתירים הם ישראל, ששייכים להם פשטי התורה ולא למלאכים, והרי הוא הפסד למוכר, שאין בו דין 'בעל המצר'.

כל צדקה וחסד שעושים ישראל, שלום גדול ביניהם לאביהם שבשמים, 'בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'. כי המצווה הזאת יקרה בעיני ה', ומעלותיו רבו מספר. והמעלה הגדולה שבהם, היא שעושה רצון העני, מה שהוא שואל ומתאווה נפשו, ונותן לו ממובחר שבמאכלו, אשר הוא אוכל, ואשר הוא שותה.
זהו המעלה הגדולה בצדקה. גם אם הוא בן טובים, ועושה לו כמו שהיה נוהג בעושרו, ובתוקף גבורתו. וכמו שמצינו בהלל הזקן, עליו השלום, שנתן לו סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו.
שבזה יובן לעניות דעתי כוונת הכתובים בישעיה סימן ח"ן וכתוב שם: 'הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם'. עד כאן. ויש לדקדק מהו 'לחמך' שאמר - 'לחם' סתם היה לו לומר. וגם 'בית' שאמר - והיה לו לומר 'הבית'. גם במה שאמר 'ומבשרך לא תתעלם', אין לו מובן. ועיין מה שכתב הרב 'דת ודין' פרשת ראה. אך לפי האמור יתיישב זה אומרו: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - דווקא, רצה לומר מה שאתה אוכל גם. 'ועניים מרודים תביא בית' - רצה לומר: בית המיוחד לך, והיא יושבת בכרים וכסתות. ומלבד זה 'כי תראה ערום וכיסיתו' - שצריך שתיתן לו כסות נקיה וטובה, כמו 'ובשרך לא תתעלם'. יראה כמו שאתה 'ומבשרך לא תתעלם', שאתה לובש בגדים נאים וחשובים, גם כן צריך ליתן לו מאותו המין, ומאותו המלבוש, כדי שלא יהא הפרש בינך לבינו, ולא יתבייש.

'רשע מהו אומר: מה העבודה זאת לכם' - הרשע הזה אומר, שאין חיוב מצה אלא בארץ, מכך שכתוב: 'והיה כי יביאך'. ולכך אמר: 'מה העבודה הזאת לכם' - בני חוץ לארץ, 'לכם ולא לו' - עד שיכנסו לארץ. ועל זה אמר לומר לו: 'אף אתה הקהה את שיניו' ואמור לו: 'בעבור זה' - שקיימתי מצווה זו בהיותי בחוץ לארץ, 'עשה ה' לי' - את כל הכבוד הזה, ועתה בזכות קיומה, אזכה לחזות בנועם שערי ציון, אשר אהב ה', ו'אילו היה שם' - רשע זה שלא היה רוצה לקיים מצווה זו בחוץ לארץ, 'לא היה נגאל' - שעיקר הגאולה היה בשביל ביאת ארץ ישראל, ועשו מצווה זו, ובשבילה נגאלו, ונכנסו לארץ.

'אמר רב יהודה, אמר רב: כל המתעצל בהספדו של צדיק, ראוי לקוברו בחייו, מידה כנגד מידה'. - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שצדיקים במיתתם קרויים 'חיים', ורשעים בחיים קרויים 'מתים'.
וזהו הכוונה 'כל המתעצל' - באומרו לא מת, חי הוא. זה הבל, שהגם שצדיק שמת 'חי' נקרא, מכל מקום במיתתם יש כמה חסרונות, אפילו שנקרא 'חי', וזה מחמת רשעותו כדי שלא לבכות ולספוד, הביא לומר לא מת, ותיכף נעשה רשע, ואפילו בחייו קרוי 'מת'. וזהו 'ראוי לקוברו בחייו' מידה כנגד מידה.

'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב'. ורבותינו זיכרונם לברכה, דרשו פסוק זה על המילה. ...
כיוון שדוד המלך, עליו השלום, מבית הלחמי - לוחם מלחמות ה' כל ימיו, על זה היה משורר בשמחה 'שש אנכי על אמרתך' - אנוכי דווקא, שאנוכי בעל מלחמות, ובזכותה יכולה היא תגן, שוודאי אנצח במלחמה, וזו היא שמחתי, כמו מי שניצח המלחמה, ויהיה שמח ממצוא שלל רב.