מקצת שבחו

'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' - מודיענו הכתוב שיש לעשות חסד עם החבר, ושכאשר הוא נתון במצוקה והוא עומד ליפול, יש לעשות השתדלות, להעמידו על רגליו שלא יפול לגמרי, שחייב להושיט לו יד ולהשאיל לו כסף כדי שיוכל להתאושש, ואל יתן לו ליפול ללא תקנה שיצטרך לתמוך בו בתורת צדקה ... וזהו: 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' - רוצה לומר: כשתראה אחיך שנתרושש והוא עומד ליפול, תושיט לו יד ותחזיק בו בעודו חי. ואל תמתין עד שיתמוטט ואחר כך תפרנסו בדרך צדקה, שהגמילות חסד גדולה מן הצדקה לעניים, לפי שהם בעוונות כבר רגילים לבקש צדקה, וכבר נסתלקה הבושה מפניהם. אבל אלו שלא הגיעו לידי כך, מתים מבושה ואין להם עוז לפשוט יד ולבקש נדבה. ולכן חייבה התורה לתמוך בו לפני שמתמוטט, והקפידה התורה מאוד על זה שיש בידו להלוות כסף לחברו, והוא יודע בצערו ונמנע מכך.

הנביאים והחכמים שבכל דור, קיבלו חלקם בהר סיני, שכך אמר משה לישראל: 'כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום' - שבכל הדורות, שעתידים היו לעמוד עד סוף העולם, היו במעמד הר סיני, שכל נשמה קיבלה חלקה: שהנביא קיבל נבואתו להשמיעה בדורו; והחכם קיבל סודות התורה, ללמדם לבני דורו. וזהו שאומר הכתוב: 'את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף' - רוצה לומר: שמן הקול הזה שנשמע בהר סיני, קיבלו כל הנשמות של הנביאים והחכמים, ושוב אין הקדוש ברוך הוא מקפיד לדבר עם כל אחד לחוד, אלא כל אחד יש לו כפי שקיבל חלקו בהר סיני. ולכן נקרא 'קול גדול' - כיוון שממנו קיבלו כולם כל אחד לפי מדרגתו. ואין אדם מישראל, שלא קיבל חלקו בהר סיני, אלא כל אחד קיבל, אחד הרבה ואחד מעט, כל אחד לפי מדרגת נשמתו. והפחות שבישראל, לא יתכן שלא קיבל, לכל הפחות פסוק אחד וביאורו. ובשעה שנוצר התינוק בבטן אימו, נותן בו הקדוש ברוך הוא דעת, שיוכל להבין אותו החלק שקיבלו מהר סיני, כדי שלא יהא מעוכב מלהבינו בגלל טיפשותו. והחלק שקיבל רק הוא בלבד צריך לגלותו, ולא חכם אחר.

'לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם' - הטעם שנכתבה מצווה זו של מתנות עניים, שהיא מצוות לקט שכחה ופאה, באמצע המועדים שהם פסח ושבועות מצד אחד, וראש השנה ויום הכיפורים מצד אחר, ללמדנו, שכל הזהיר במצווה זו של מתנות עניים, שבארנו דיניהם, לעיל בפרשת קדושים, מעלה עליו הכתוב כאילו היה בית המקדש עומד על תלו, והיה מביא שם קורבנות המועדים. וכל מי שאינו זהיר במצווה זו, ומשאיר העניים בלי מזון ומחיה, מעלה עליו הכתוב כאילו היה בית מקדש קיים, והוא ביטל קורבנותיו. וזהו מוסר גדול לכל אלו שיש להם יכולת, שבבוא המועדים ידאגו לטובת העניים והנדכאים לתת להם מעט יותר מכפי מתנתם בשאר ימות השנה, כי יציאות המועדות מרובות הן.

מעשה היה באחד שהיה רשע כל ימיו, ובשעה שעמד להסתלק מן העולם הזה אמרו לו מקורביו: כלום אין אתה רוצה לטעום משהו? אמר להם: אם אתם יכולים להכין לי ביצה קלה, אוכל. מיד נתנו לו. נזדמן עני בפתח, אמר: תנו הביצה הזו לעני. ומימיו לא נתן אדם זה צדקה חוץ מביצה קלה זו. אחרי כן מת. הופיע בחלום לבנו אחר ג' ימים ממותו. שאלו בנו: מה נעשה בעולם העליון? אמר לו: השתדל בני לעשות צדקה כל ימי חייך ותנחל חיי העולם הבא. שכן כל ימי לא עשיתי צדקה חוץ מאותה ביצה קלה שנתתי לעני, ואחרי מותי הכריעה ביצה זו כמה וכמה עבירות וזכיתי לגן עדן, לפי שעל ידי ביצה זו החייתי את העני שנטה למות מרעב. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.

הטעם שברכות הכוהנים היא בלשון יחיד, שהרי מן הדין היה לאומרם בלשון רבים שהרי הברכה מכוונת לכל ישראל, והיה צריך לומר 'יברככם, וישמרכם'. ללמדנו שכל הברכות האלו שמברכים, הם רק כשכל ישראל שרויים באחדות, וכולם נחשבים כאיש אחד, וזהו הרמז בברכות האלו שנאמרו בלשון יחיד, כאילו מדברים לכל אחד בנפרד. כאומר: הברכות האלו הם בתנאי שתהיו מאוחדים ולא בזמן שהמחלוקת תפריד ביניכם. וכן חותמת הברכה בשלום, ללמדנו שכל הברכות האלו בתנאי שיהיה שלום בינינו, שזהו עיקר להשראת שכינה.

אם רואה אדם חברו שעושה עבירה, הוא מחויב להוכיחו ולהודיעו שהוא עושה מעשה איסור, ויחזור בתשובה. ואחר מיסודות היהדות היא האחדות, שאם הוא מוכיחו ומשתדל להחזירו לדרך הטובה, נקרא שהוא אוהבו, ורוצה שלא תאבד נפשו על ידי המעשים הרעים שעושה. ... ולכן אם מוכיח את חברו מתוך אהבה, גם התוכחה צריכה להיות באהבה. היינו שלא יביישו בפני הבריות, אלא בצנעה ובדברי נועם, להביאו לחיי העולם הבא שלא יירש גיהנום. וזהו שאומר הכתוב: 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - כלומר, ראה שהתוכחה לא תגרום לך חטא, שאם תביישו בפני רבים, במקום מצווה תהיה לך עבירה, שכל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא