מקצת שבחו
חכם אברהם מונסונייגו נלד לאימו ולאביו חכם מנחם מונסונייגו, כנראה לפני שנת תק"ך (1760) בעיר פאס במרוקו.
גדל בתורה וביראה במשפחה של תלמידי חכמים. אחיו הוא חכם ידידיה משה מונסונייגו, שהיה דיין ומורה צדק בעיר פאס, אביו של
חכם רפאל אהרן מונסונייגו, מחבר הספר 'משכיות לבב'.
חכם אברהם מונסונייגו נהנה מיגיע כפיו, ולא שימש ברבנות. הוא היה דורש ברבים, וחיבר ביאור לתורה בשם 'פרשת העיבור'. אחותו זהרה, נישאה לגביר יוסף בוסידאן, שהקדיש מנכסיו לעניים ולאנשי מעמד קריאת תהילים.
בחודש חשוון בשנת תקס"ה (1804) נולד בנו חכם אליהו מונסונייגו.
לפני פטירתו ביקש מאחיינו, חכם רפאל אהרון מונסונייגו ללקט את חידושיו, שהיו פזורים בכתב ידו במחברותיו. חכם רפאל אהרן קרא לאוסף החידושים שהעתיק מכתבי היד של דודו, 'שיירי מצוה', והם כוללים ביאור על חומש במדבר ודברים, על הגדה של פסח, על אסתר, איכה, משלי, וחידושים על פסוקים ומאמרים נוספים. בכתב יד נוסף מובאים חידושיו של חכם אברהם לספר בראשית, שמות וויקרא, עם פירושי פסוקים מהתנ"ך, פירושי מאמרים ודרושים.
יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום כ"ד בתמוז. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
כמאתיים שנה לאחר פטירתו, חידושי תורתו של חכם אברהם מונסונייגו, יצאו לאור בארבעה ספרים, בהוצאת 'אורות יהדות המגרב', בעריכת חכם משה שלמה עמאר: בשנת תשנ"ג (1993) 'שיורי מצוה' על הגדה של פסח; בשנת תשס"ה (2005), 'שיורי מצוה' על התורה בדרך פרד"ס בשני חלקים; ובשנת תש"ע (2010) 'שיורי מצוה' על פירושים על נביאים וכתובים בדרך הפרד"ס.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד אף שחכם וטיפש גזירת מלך, ע"י יגיעתו ישיג חכמה.
'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם' - ירצה לומר: 'בני ישראל' - אלו בוני ישראל, על דרך 'ורב שלום בניך', אל תקרא 'בניך' אלא 'בוניך'. והדיבור שתדבר אליהם, בייחוד מהמון העם, ראוי לקרות 'אדם' ולא להמונם. וחזר ופירש: מה פשעם ומה חטאתם של המון העם?! והלא חכם וטיפש גזירת מלך, ומה יעשו הטיפשים שבהם לצאת מכלל של 'אדם'? - לזה אמר הטעם: 'כי יקריב' - המקריב קרבן לה', 'מכם' הוא ולא בידי שמים, אלא גם מצדכם יכול להקריב עצמו התקרבות לה'. וזה שנשתדל וטרח ויגע, יותר מן אותו שלא טרח ויגע, ונשאר בבחינת 'בהמה', כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר: 'וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה'. לכך לא יתייחד שם 'אדם' אלא על עמלי תורה, אותו שהוציא עצמו מבחינת 'בהמה' על ידי טוחו ויגיעו בתורה, כי ההרגל הוא טבע שני. ואף על פי שנגזר על אותה טיפה גזירת טיפש, הרי הטביע הקדוש ברוך הוא באדם טבע שני, והשג ישיג בחכמה, ואם יגעת ומצאת האמן.
חכם אברהם מונסונייגו , שיורי מצוה, חלק ב', עמ' 249, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שטמן עצל ידו, שנדב ליבו ונדבר בפיהו, ונתעצל מן המצווה.
'טמן עצל ידו בצלחת, גם אל פיהו לא ישיבנה' - אף על פי שישיאנו וידבנו, לפעמים, לבו לעשות צדקה, הנה בבואו ליטלה מן הכיס או מן הצלחת אשר שם המעות, תיבש ידו שם, ויקפוץ עליה לבל תראה החוצה, שמא בהיותה חוץ לפרגוד הכיס, ידבנו לבו ליתנה. ... כי יש אדם שמאמץ לבו, ולא יעלה על לבו כלל, כנגדו אמר: 'לא תאמץ את לבבך'. ויש אשר ידבנו לבו לתת, אכן בעת שמוציאה מן הכיס, קופץ ידו ויחמול עליה ולא יעזבנה, כנגדו אמר: 'לא תקפוץ ... כי פתוח תפתח'. וכמו כן זה, שנדבו לבו תחילה אבל בשעת מתן מעות והוצאתם מן הצלוחית, 'טמן עצל', זה שנתעצל מן המצווה, שלא לעשותה אחר שכבר נדב בלבו לעשותה, נתעצל מלקיימה. ולא זו בלבד שגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו, אלא גם 'אל פיהו' - מה שנדר בפיהו 'לא ישיבנה' - מהוציאה מן הצלחת או מן הכיס ליתנה לעני.
חכם אברהם מונסונייגו , שיורי מצוה, חלק ב', עמ' 262, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שבאבוד רשעים, נתמעטה הפמליה, ואין מלכותו שלמה.
'ה' ימלֹך לעולם ועד. כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים, וישב ה' עליהם את מי הים, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים' - הנה הכתוב נותן טעם על המובא מעלה מה טעם 'ימלֹך' ולא 'מלך', ומה טעם חסר ו'. לזה אמר דבר ששווה לשניהם: 'כי בא סוס פרעה' - שלא הייתה מלכותו כביכול שלמה כי עם הדרת מלך, ובאבוד רשעים אלו, נתמעטה פמליה שלו, ובני ישראל לבדם הלכו ביבשה, והם האומרים שירה לבדם. ואימתי יהיה מלך שלם? - לעתיד, שיהפוך לכל עמים שפה אחת, לקרוא בשם ה', ולעבדו שכם אחד.
חכם אברהם מונסונייגו , שיורי מצוה, חלק ב', עמ' 126, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד הרואה גפן בימות משיח ידמה לו כי עיירים בין הגפנים.
'אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו' - בביאת משיחנו ירום הודו 'תאנה וגפן נתנו חילם', והרואה גפן בזמן ההוא, ידמה לו כי עיירים בין הגפנים, וזה שלא זזים, מחמת שהעיירים ההם, נאסרים ונקשרים לגפנים, עד שאין רוח חיים מנידה אותם. 'ולשורקה' - היא גפן ילדה, שאין בכוחה להיות כעיירים הגדולים, מכל מקום יהיו בערך 'בני אתונות', שהם בניהם של עיירים. הצד השווה שבהם גדולים בכמותם. ...
והנה בזמן הזה, הגפן נמוכה מכל האילנות, ולא יוכשר לקשור בה שום בהמה מבעלי חיים, אבל בביאת משיחנו שכל האילנות נשאו חילם, תוכשר הגפן לקשור בה עיר גדול, וכן השורקה יוקשר בה בן אתונות.
חכם אברהם מונסונייגו , שיורי מצוה, חלק ב', עמ' 343, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שרוב ציצית בלבן, לפי שהוא מצוי בכל עת, ואין בו חסרון כיס.
'ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת' - 'ציצית' - זה חוטי לבן. 'על כנפי בגדיהם' - לפי שדבר זה נוהג לדורותם, והלבן מצוי בכל עת ובכל זמן, ואין בו חסרון כיס, ולכך יבחרו בו. ועשו רוב הגדיל מן הלבן, שאין 'ועשו' אלא ריבוי, כמו 'ועשתה את צפורניה' - ומתורגם: 'ותרבי'. אבל המיעוט יעשו מן התכלת, וזהו: 'ונתנו על ציצית הכנף' - שהם הלבן, 'פתיל תכלת' יחידי. וכל זה הוא לפי בחירתם, אבל לדין אף אם יהיה הריבוי מן התכלת והמעט מן הלבן אין הקפדה. אלא שהם הנאת עצמם הם דורשים, ויבחרו להם הקל תחילה, שהלבן מצוי בלא טורח. ועוד שאין בו חסרון כיס.
חכם אברהם מונסונייגו , שיורי מצוה, חלק ב', עמ' 357, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלא מכרה עצמה לפנים שבדור, אלא לעני בן טובים.
'אשת חיל מי ימצא' - וקשה, והרי כתוב: 'רבות בנות עשו חיל'. ... הן אשה עשירה מלשון 'כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. עשירה וגם מיוחסת 'מי ימצא', עם היות ש'רחוק מפנינים מכרה'. ופנינים נדרש נוטריקון 'פני פנים', שהממון הוא פנים שבדור, והוא הוא פני הגדולים, ואם אינו כך הוא, הנה כל הפנים שוות. או 'פנינים' ממש, והכוונה על פי אומרם זיכרונם לברכה, שבעוונותינו שרבו התחילו בנות ישראל להינשא ליהירים, שאין דורנו רואה אלא לפנים, ועשיר אל רעהו קרא. ואפילו מיוחסות שבישראל ידם במעל הזה, ראשונה שמניחים את צנועים חכמה, וקופצים להינשא לבעלי ממון, ולא הוזהרו הכשרות מלהינשא לשאינו הגון להם לכבוד הממון. ועל זה תמה שלמה המלך, עליו השלום, 'אשת חיל מי ימצא'? ואף ש'רבות בנות עשו חיל', ימצאו אותם בעלי ממון, שאין דורנו רואים אלא לפנים, מכל מקום אגב בזוזים ממציאה את נפשה. אבל התמיהה הגדולה היא שזאת 'רחוק מפנינים מכרה'. המכר שמכרה עצמה לא מכרה לפנים שבדור, שזאת לא השגיחה לפנים, אלא עם היות שהוא עני והוא מיוחס, איבדה כמה מרגליות מפניו, ואשה כזאת אין למי שימצא באופן זה, שתניח את העשירים ותנשא לעני בן טובים.
חכם אברהם מונסונייגו , שיורי מצוה, חלק ב', עמ' 292, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
