חכם עוזיאל אלחייאך

ת"ק - כ' אייר תק"פ      

1 8 2 0 - 1 7 4 0      

חכם עוזיאל אלחייאך

מקצת שבחו

חכם עוזיאל אלחייאך נולד לאימו ולאביו החכם מרדכי  אלחייאך בשנת ת"ק (1740) בעיר תוניס.
ראשית תורתו למד מפי אביו, החכם מרדכי אלחייאך, ששימש בדיינות, והיה פרנס הקהילה. עיקר תורתו למד מפי רבו, החכם דוד נג'אר, מחבר הספר 'חוק נתן', ומפי חכם שלום אצוויד בישיבת אלקאיד יוסף בשמוט, ובישיבת החכם נתן בורגיל. גדל בתורה וביראה והיה לתלמיד חכם עצום ורב, דיין ופוסק, מעמיד תלמידים ודורש לרבים.
בשנת תקט"ז (1756) כבש צבא אלג'יר את העיר תוניס. יהודי העיר נפוצו לכל עבר, רכושם היה לבז, ובתים רבים הועלו באש. כל רכושו של אביו, הפרנס חכם מרדכי אלחייאך אבד, וגם חידושי תורתו של חברו, חכם מסעוד רפאל אלפאסי, חיבור שלם על ה'יד החזקה' של הרמב"ם נשרפו כליל.
כבר בצעירותו, לבקשת אביו, תיעד את תשובותיו בהלכה. 'משכנות הרועים', ספר תשובותיו, מכל שנות חייו, יצא לאור לאחר מותו, בליוורנו בשנת תר"כ (1860), נחשב לאחד מספרי ההלכה החשובים. בשנת תקכ"ז (1767) החל לדרוש ברבים. דרשותיו במהלך השנים, עד שנת תק"ע (1810) נאספו בספר 'חיים וחסד', שיצא לאור לאחר מותו, בליוורנו בשנת תרכ"ה (1865). בשנת תקל"ד (1774) בעת ביקורו של מרן החיד"א, חכם יוסף דוד אזולאי בתוניס, נועד עם חכם עוזיאל אלחייאך. משנת תקמ"א (1781) הסכמותיו פותחות את ספרי חכמי תוניס.
בשנת תקמ"ה (1785) פרצה מגפת דבר בעיר תוניס. חכם עוזיאל אלחייאך עבר לעיר נאבל, ושהה בה שנתיים. בשנת תקס"ח (1808) פורץ מרד נגד מלך תוניס, ובחסות המרד נבזז שוב רכוש היהודים.
התיעוד האחרון בידינו מחכם עוזיאל אלחייאך הוא משנת תקע"ח (1818). חכם עוזיאל אלחייאך נפטר בשנת תק"פ (1820). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום כ' באייר, בו נחתמה ההקדמה לספרו 'משכנות הרועים'.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שלא שווה מדרגת לעשות נקמה למדרגת לפרסם אחדותו
אמרו בירושלמי בפרק ערבי פסחים, על מה ששנו בין הכוסות הללו: 'אם רצה להפסיק רשאי, ובין שלישי לרביעי לא יפסיק'. ... והרב 'בינה לעתים' חילק דבר זה לארבע דעות: כת האחת - לצאת מעבדות לחירות; והשנייה - להנקם מאויביהם אשר זדו עליהם; וכת השלישית - לשמור את דרך עץ החיים, כי בימי הגלות אין ספר בידינו לקיים מצוות הקרבנות וטומאה וטהרה ורובי תורה; וכת רביעית - למען אשר ידעו ויכירו כל יושבי תבל כי לה' המלוכה, א-ל ושמו אחד ואין עוד מלבדו, כמו שאמר הכתוב: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד'. ...
עין רואה, השני כתות הראשונות, עיניהם לנוכח עצמם יביטו - יציאתן לחירות ולעשות נקמה. ושני האחרונים - לצד עליון: לקיים מצוות ה' ולפרסם אחדותו. על כן רמזו להיות ארבע לשונות הגאולה כנגד הארבע כתות הללו, כי לא ישוו כל ישראל למדרגה אחת, על כן יאמרו המושלים בין הכוסות הללו אם רצה להפסיק מפסיק, יען הם כנגד כתות ההולכים, אחר מה שהגיע אליהם מצוות הגוף, אבל שתי הכתות המכוונים כנגד העבודה והאחדות, אין ראוי להפסיק ביניהם יען שתיהן לשם שמים נתכוונו.
חכם עוזיאל אלחייאך, חיים וחסד, דף כו עמו' ב, דפוס שמואל סעדון, ליוורנו תרכ"ה (1865). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאין להתפשר עם העני, ממה שכבר אספו עבורו גבאי צדקה
בהיותנו בחצר סוסא וכפר נאבל, ראה ראיתי לגבאי הצדקה, כשיבוא אורח תלמיד חכם או עני לשאול נדבה, קובץ על יד, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אחד המרבה ואחד הממעיט, עושים נדבה בבית הכנסת, והאורח אינו יודע כמה וכמה עלתה הנדבה, ואז עומד הגבאי ומתפשר עם האורח, והיה הנשאר, הרי זה יותן לקופה של עניי העיר. והוכחתים בשבט פי, שלי ודאי לא טוב עושים, שכיוון שבשעת הנדבה על דעתו של אותו אורח נתנו, אם כן כבר זכה בו האורח, ולא אלים כוח הגבאי להפקיע זכותו של אורח, להוציא מזה וליתן לזה. והוריתי להם שיתפשרו קודם עם האורח, שעתה על דעת נפשו עושה, הן חסר הן יתר.
חכם עוזיאל אלחייאך, משכנות הרועים, דף נז עמו' א, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תר"ך (1860). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד תורה וארץ ישראל, אינם ראויים אלא לישראל כי קדוש הוא
נודע שישראל נקראו 'עם חכם ונבון', כמו שאמר הכתוב: 'ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. ושמעתי שפירש דון רבי יצחק אברבנאל, זיכרונו לברכה, כי עם היות כי לא יבצר מהיות באומות חכמים גדולים, מכל מקום מתי מספר, מיעוט של מיעוט הם, יבטלו במיעוטם. לא כן ישראל, כל העם בגדר 'חכם ונבון'. זה אומרו: 'ואמרו רק עם' - כי נמצאו באומות חכמים, מכל מקום מעטים הן, אבל עם חכם ונבון הגוי הגדול, רוב שניכר, ואמרו זיכרונם לברכה: אוירה של ארץ ישראל מחכים, על כן אמרו: אחד מהם כשניים מאתנו. ובזה פירש רבינו בחיי, זיכרונו לברכה, בסדר עקב שם כוונת הכתוב: 'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם' - שהוא רומז אל התורה, שכתוב בה: 'לכו לחמו בלחמי'. ואמרו זיכרונם לברכה: אין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל. והאריך בזה עיין עליו. ... ופירש הגאון מורינו הרב רבי משה אלשיך זיכרונו לברכה: להיות כי התורה רוחנית ונשמתם של ישראל מתחת כסא הכבוד לכן על ידי עסק התורה משיבת נפש לאיתנה הראשון, והעד על זה שהיא רוחנית ממה שהמצא ימצא איש פתי בדברי העולם ובתורתו, יהגה ובדן בחריפות חדה. ותאמר מעשה חידודים, אלא הוא הדבר כי עניין העולם הוא מצד גשמי אין תבונה בו, אבל על ידי עסק התורה הרוחנית מתדבקת נפשו הרוחנית ומחכימתו. עיין עליו. אם כן איפה: תורה וארץ ישראל אינם ראויים אלא לישראל עם קרובו כי קדוש הוא קדושה רבה.
חכם עוזיאל אלחייאך, חיים וחסד, דף יד עמו' א-ב, דפוס שמואל סעדון, ליוורנו תרכ"ה (1865). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמידת הענווה היא ראש הממלכות להשגת כל השלימות
למעלה מן כל ברכות, קול אמת, פה ממלל 'טובים השנים' על גבי גרון, וכל לשון ניב שפתיים, יביעו ידברו דבר אמת, מוסכם מהדעת, ממקומו מוכרע שבכל מדות והנהגות ישרות, שישתדל האדם, כל מעייניו ועיניו יחפשו לעשות חריץ, ברוב ההשתדלות והחריצות, בא רדיפה רדיפה אחר מדת הענווה, העולה היא לראש פינה, פינת יקרת, ראש הממלכות להשגת כל השלימות ועבודת הבורא יתברך ויתעלה.
חכם עוזיאל אלחייאך, חיים וחסד, דף ד עמו' א-ב, דפוס שמואל סעדון, ליוורנו תרכ"ה (1865). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מצווה להתמנות על הציבור בכוח שירותו בחצר בית מלכות
נגידים, ראשי עם קודש, המתמנים על הצבור בכוח שירותם בחצר בית המלכות, מצווה עושים, כי על הרוב יגיע הנאה לישראל על ידם, לדבר על לב המלך, להשיב חמתו מהשחית. ומזה, שאם נשבע אפילו על דעת רבים, שלא לשבת עוד - מתירים לו, כמו שמתירים לכל נשבע על דבר מצווה.
חכם עוזיאל אלחייאך, משכנות הרועים, דף רמא עמו' ב, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תר"ך (1860). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאין לקונן ולהספיד על מת בשבת ויום וטוב
תוכחה מגולה על המנהג הרע הזה, חדשים מקרוב באו, עורר לוויתן ביום שבת קודש, והציתה מראש הרים, קול קרן משרוקית על מות לבן או לבת. 'אדם כי ימות' ונשים לו שם, נקבצו באו סופדים ושומרים הספד יקר, ואין מי שימחה בידם. ופעם אחת מת אחד מקרובי עטרת ראשי, הוא הראש מורי הרב 'חוק נתן', זכותו יגן עלינו אמן, ביום טוב, והקול נשמע בית הנשים, החלו עולים קול זיע גדול. והלך מורי, הרב זיכרונו לברכה, בכבודו ובעצמו והחרים לבלתי עשו כדבר הרע הזה, והמקוננת שם אותה במשמר והקולות יחדלון. והנה בעתה נעשה הדבר כהיתר, ואין איש שם על לב, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, חדוות ה' מעוזנו, והנביא עליו השלום מזהיר את ישראל: 'וקראת לשבת ענג' והנה נהפך ל'נגע' חס ושלום. וה' הטוב יכפר. ועל הבית דין ושר העיר, ישמרם ה' ויחיים, לגדור את הפרצה הזאת.
חכם עוזיאל אלחייאך, חיים וחסד, דף צו עמו' ב, דפוס שמואל סעדון, ליוורנו תרכ"ה (1865). מתוך 'החכם היומי'