מקצת שבחו
חכם דוד זאגורי נולד לאביו חכם מסעוד ולאימו בשנת תקס"ג (1803) במוגאדור, במרוקו.
ראשית תורתו למד מפי חכמי מוגאדור:
חכם חיים פינטו, המקובל
חכם דוד חזן וחכם אברהם קורייאט (השני) מחבר הספר 'ברית אבות'. אחר שגדל בתורה וביראה, עבר לעיר מראכש וייסד בה ישיבה. ממראכש עבר לעיר רבאט, שימש ברבנות והעמיד בה תלמידים.
בשנת תרי"ז (1857) עבר לאי סן מיגיל, שבצפון האוקיאנוס האטלנטי, והתיישב בעיר הנמל פונטה דלגדה. האי, בשליטת פורטוגל, שימש תחנת מסחר, ומקור ליצוא תפוזים לבריטניה. רבים מתושבי העיר היו סוחרים יהודים, שהיגרו ממרוקו, ופעלו בה חמישה בתי כנסת. חכם דוד זאגורי הקים בעיר בית מדרש, ושימש בקודש.
בשנת תרל"ז (1877) נסע ללונדון עם נכד אחותו, חכם שלמה אביקצץ. בזקנותו עבר לעיר ליסבון, מאחר והתקשה לראות, בניו מסעוד, מרדכי ויצחק חיים יוסף סייעו בידו, בכל צרכיו.
בשנת תר"ן (1890) יצא לאור בוינה קובץ הפיוטים 'רני ושמחי', שנערך, ככל הנראה, על ידי חכם דוד זאגורי.
בשנת תרנ"א (1891) יצא לאור בוינה ספרו 'לדוד להזכיר', ובו הזכיר כמה משמועות רבותיו. בסוף ספרו הביא את לקט הפיוטים 'לדוד מזמור'. בין הפיוטים המובאים שם, נמצאים גם פיוט שכתב חכם דוד זאגורי ליום ל"ג לעומר ופיוט לכבוד חכם יצחק בן ישועה בן יצחק הלוי מגיברלטר.
יום פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום כ"ט בניסן.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד 'חילו מפניו כל הארץ' - ראשי תיבות חכמה
ידוע שבזמן שישראל עוסקים בתורה, שרו של עשו נופל ואין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, וכמו שכתוב: 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו'. ולכך בימי חזקיה מלך יהודה, עליו השלום, שבדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו יודעים הלכות טומאה וטהרה וכו', כתוב: 'וחבל עול מפני שמן', 'חובל' - עולו של סנחריב, 'מפני שמן' של חזקיה, שהיה מדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
ולזה ירמוז למה שאמר מקרא מלא: 'רק בעיניך תביט ושלמת רשעים תראה, כי' - ראשי תיבות 'בתורתך'. 'ושלמת' - ראשי תיבות: 'ושמן לבתי מדרשות תדליק'. ... ובזה יבוארו הפסוקים: 'השתחוו לה' בהדרת קדש' - ראשי תיבות: 'קבלה'. 'חילו מלפניו כל הארץ' - ראשי תיבות: 'חכמה'. ובזה 'אמרו בגוים ה' מלך' - שהלמד מפסיק בין מ' וכ', ובמקום 'מך', חס ושלום, נעשה 'מלך'. גם כן 'אף' שהייתה כתובה 'אף תכון', ותכנס למד בין ה'אף' ותהיה 'אלף בינה'. ובזה 'תבל בל תמוט'.
חכם דוד זאגורי, לדוד להזכיר, [עמ' 69-68]. [הוצאת יוסף שלזינגר, וינה], תרנ"א (1891). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד המסתכל במי שלמטה ממנו, חסד יסובבנו
כתבו חכמי המוסר, שבענייני התורה והמצווה, אין ראוי להסתכל במי שלמטה הימנו, כי אם במי שהוא גדול ממנו. לא כן בענייני העולם הזה, אין ראוי שיסתכל במי שהוא למעלה הימנו, שזה גורם לו לעבור כמה עבירות, כגון קנאה ושנאה ותחרות, וחייו אינם חיים, וגזל וריבית ואונאה ושבועת שקר, ועכבת האבדה, וחניפות ולשון הרע, ומתכבד בקלון חברו, וביטול תורה, ומאבד שכלו, ולא יוכל להתפלל בכוונה, ולא ישמע דברי תורה. ולפעמים יביא לדבר על ה' תועה, חס ושלום. ובזוהר הקדוש, כמה פעמים אין מספר: ווי להם לבני העולם שאין להם עיניים לראות ואוזן לשמוע וכו'. לא כן המסתכל במי שלמטה הימנו חסד יסובבנו, וישמח בחלקו, וירחם על העניים וייתן צדקה כראוי. וזהו ממש: 'והבוטח בה' חסד יסובבנו' מכל צד, כולו מלא חסדים. וזה וודאי יש לו עין רואה ואוזן שומעת. ובזה פירשו מקרא שכתוב: 'בשמים ממעל', רצונו לומר בענייני השמים 'ממעל'. 'ועל הארץ מתחת'.
חכם דוד זאגורי, לדוד להזכיר, [עמ' 111]. [הוצאת יוסף שלזינגר, וינה], תרנ"א (1891). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעפרו ננער בתחיית המתים, למי שנעשה שכן לעפר בחייו
'אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער בתחיית המתים, שנאמר: 'הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך' - למי שנעשה שכן לעפר בחייו. שגם מפתח תחיית המתים לא מסר לשום ברייה כי אם על ידו יתעלה. והיא הוראה גדולה על ענוותנותו יתעלה. ומוכח כי אין עוד מלבדו ואין מקום לטעות. וזה שאמר: 'כל שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער' - מידה כנגד מידתו לכל רוח גבוהה. ועוד בה שכיוון שהוא גס רוח, הרי הוא עם הארץ, כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: 'לא בשמים היא' - לא תמצא בגסי הרוח, ולכך אין טל תורה מחייהו, כמאמרם זיכרונם לברכה, כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו. וזוהי כוונת הכתוב: 'דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך', והרי הוא מבואר.
חכם דוד זאגורי, לדוד להזכיר, [עמ' 64]. [הוצאת יוסף שלזינגר, וינה], תרנ"א (1891). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שירתו להיזהר לקנות חברים טובים
גול אל ה' כל מעלליך, והוא יישר את כל דרכך. והיזהר לקנות חברים טובים, יהיו לך ידידים ואוהבים. ראה כי ימי אנוש כצל עובר, ונשמרת מלהיות עובר ומתעבר. יראת ה' עקב הוא לענווה, נוהג בה כל ימיו בהשקט ובבטחה. חזק בתורת א-ל נורא עלילה, וקבע לה עת בכל יום ובכל לילה.
שמע בני לקול מוסר אביך, אשר נפשו קשורה בנפשך. בלבי בוערת אהבתך, אוכיחך אערכה לעיניך. אם אדם יגלה לך את סודו, טמנהו בתוך לבך וקוברהו. גם אל תגלה סודך לאחרים, אף אם בעיניך צדיקים וישרים. הווה דן את כל האדם לכף זכות, גם היה איש אמונות רב ברכות. אל תצא לריב מהר עם שום אדם, גם אם רעה גמלך והוא קדם. אם יחרפך אדם פיך בלום, היה אוהב שלום ורודף שלום. א-לוהים תולה ארץ על בלימה, כי מה חיי אדם להבל דמה.
חכם דוד זאגורי, לדוד להזכיר, [עמ' 136-135]. [הוצאת יוסף שלזינגר, וינה], תרנ"א (1891). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שבח המתים, אשר המה חיים, שהניחו בנים כמותם
בשם מורי, הרב כבוד מורינו ורבינו החכם רבי אברהם קורייאט, זכר צדיק לברכה, שמעתי שהיה מפרש: לפעמים, אם אינם מכירים מה מעשיהם של אנשים שעברו, יכולים לידע על ידי בניהם, אם הולכים ביושר וצדיקים, מורים על אבותיהם, שהיו צדיקים כיוצא בהם, ונטיעות דומים לשורשים על הרוב. וזה מקרא מלא: 'כל רואיהם יכירום, כי הם זרע ברוכי ה''. וזה יאמר: 'ושבח אני את המתים, שכבר מתו', ואיני מדייק כי אם 'מן החיים' שהם בניהם כנזכר. עד כאן.
ואני הקטן שבתלמידיו, אבוא אחריו ומילאתי את דבריו, במה שנראה לעניות דעתי, שחזקתו מן המקור, שזהו כוונת הכתוב סוף הפסוק: 'אשר המה חיים עדנה', שנראה אמר בכפילות. על פי מה שנמצא בגמרא, מפני מה נאמרה שכיבה בדוד ומיתה ביואב, ככתוב: 'כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא' - דוד שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן כמותו, נאמרה בו מיתה. וזהו: 'אשר המה חיים עדנה' - שמוסב על אבותיהם, שזכר בראש המקרא, ואמר 'אשר המה חיים עדנה' - מאחר שהניחו בנים כמותם צדיקים. יהי רצון שיחזיר בנינו בתשובה, ויזכם לעבודתו. אמן כן יהי רצון.
חכם דוד זאגורי, לדוד להזכיר, [עמ' 131]. [הוצאת יוסף שלזינגר, וינה], תרנ"א (1891). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שירתו על יום הבר מצווה
זה יום שם ה' נקרא עליך, וראו עמים ויראו ממך, וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, שמן משחת קודש חבוש על ראשך, תפילין של יד ושל ראש לעטרה.
חכם דוד זאגורי, לדוד להזכיר, מתוך פיוט לתפילין [עמ' 152-151]. [הוצאת יוסף שלזינגר, וינה], תרנ"א (1891). מתוך 'החכם היומי'
