חכם אריאל בן ציון יהודה לוי

תר"מ - י' חשון תרצ"ג      

1 9 3 2 - 1 8 8 0      

חכם אריאל בן ציון יהודה לוי

מקצת שבחו

חכם אריאל בן ציון יהודה לוי נולד לאמו מזל טוב ולאביו חכם יהושע ציון הלוי בשנת תר"מ (1880) בירושלים.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם יהושע ציון הלוי, מראשי הקהילה היהודית בפאס , מרוקו, שזכה ועלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים, והיה מלומדי ישיבת המקובלים 'בית אל'. למד בישיבת 'קסד אל', שייסד אחי אמו, חכם שלמה יחזקאל יהודה, ובישיבת 'תפארת ירושלים', מפי חכם מנחם בכר יצחק וחכם יצחק אשכנזי. בישיבה היה חברותא של הראשון לציון, החכם בן ציון חי עוזיאל, והתפתחה ביניהם ידידות ארוכת שנים.
בשנת תרס"ב (1901) נסע לקרובי אביו באלג'יר. משם עבר לגרמניה ולמד באוניברסיטאות בהיידלברג, הייסין, ברלין, ופרנקפורט. לבסוף השלים לימודיו בברן שבשוויץ, וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה וספרות.
בשנת תר"ע (1909) חזר לארץ ישראל, ועסק בהוראה ובכתיבה בעיתונים. הוא נשא לאשה את רחל בת רחמים מזרחי, ונולדו להם שתי בנות. בשנת תרע"ב (1912) נפטרה אשתו רחל ממחלה והיא בדמי ימיה.
בשנת תרע"ג (1913) השתתף בקונגרס הציוני הי"א בוינה, וכינס את צירי הועידה הספרדיים לדיון על התארגנות הציונית של היהודים הספרדים בארצות השונות. באותה שנה, חכם אריאל בן ציון יהודה לוי עבר לעיר ביטולה שבסרביה (היום מקדוניה), שם שימש ברבנות, במשך כשבע שנים.
בשנת תר"פ (1920) הוציא לאור בלייפציג ספר שירה ופרוזה בשפה הגרמנית בשם 'חופת המוות'.
באותה שנה, בשנת תר"פ (1920) החל לפעול במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית, והיה שליח קרן הייסוד לקהילות יהודיות ספרדיות רבות ברחבי העולם, ובתוכם ביקר בין ערי סוריה, עיראק, הודו, סין, סינגפור, תימן, צפון אפריקה, הבלקן, ספרד, פורטוגל ודרום אמריקה. בשנת תרפ"א (1921) הוציא לאור במדריד בשפה הספרדית את ספרו: הזוהר בספרד המוסלמית והנוצרית. בשנת תרפ"ב (1922) כחלק משליחותו בעיראק פגש את המלך פייסל אבן חוסיין, וקבל את הסכמתו להקמת ועד מקומי של קרן הייסוד בעיראק.
בשנת תרפ"ה (1925) נשא לאישה את אידה סיגלר, עיתונאית ופעילה ציונית קנדית, שהצטרפה אליו במסעותיו, בהם עשה נפשות רבות למעשה הציוני, הקים אגודות מקומיות, וגייס כסף רב עבור התנועה הציונית. במסעותיו אסף כתבי יד נדירים. האוסף שלו, וארכיונו האישי שמור באוניברסיטת אלברטה בקנדה.
בשנת תרפ"ז (1927) השתתף בקונגרס הציוני הט"ו בבזל כציר יהודי ארגנטינה. בשנת תרפ"ח (1928) הוציא לאור תרגום לעברית לספרו בגרמנית 'חופת המוות' בשם 'הילולה'.
בשנת תרפ"ט (1929) עת הוקם היישוב נתניה, סייע ברכישת האדמות, וייסד שכונה עבור קבוצת עולים מתימן בהנהגת עובד שאער (שורר) וסעדיה בן יהודה שאער. לימים נקראה השכונה על שמו. חכם אריאל בן ציון יהודה לוי סייע בידי חברו, הראשון לציון, החכם בן ציון חי עוזיאל בהקמת ישיבת 'מחזיקי תורה' בירושלים.
חכם אריאל בן ציון יהודה לוי שלט בשפות רבות, ובתוכם עברית וערבית, ספרדית, צרפתית, אנגלית וגרמנית. הוא חיבר מאמרים רבים בעיתוני התקופה. בשנת תר"ץ (1930) פרסם בעברית את ספרו 'שר שלום שרעבי'.
חכם אריאל בן ציון יהודה לוי נפטר בפריז ביום י' חשון תרצ"ג (1932), והובא לקבורה בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד להפיח את המצוות ברוח החיים, שמקבלים אותו מאהבה
התנ"ך הוא מעיין של מסתורין, שנברא על-ידי ריבון העולם לפני בריאת העולם, ונכתב ב'אש שחורה על גבי אש לבנה'. ומשום כך גנוזים בו האורות של האידאות הא-לוהיות, וכל אות ואות שבו אוצרת בקרבה כוח רוחני, וחוליות הן בשלשלת זו המרתקת את כל העולם.
'הזוהר' ביקש לגלות את מעיין המים החיים, שיהא מטהר ושוטף בקילוחו הזך את השיורים הטפלים הדוגמתיים. אין הוא בא לבטל אף תג אחד מאותיות התורה, אלא הוא מבקש לחשוף את הניצוצות של דפי התורה מן הלבושים, שנתלבשו בהם בהמשך הדורות ובמסיבותיהם, למען ישובו ויאירו באור הגנוז במקורם הקדמון. 'הזוהר' בא להפיח את המצוות ברוח החיים, ולעשות את עולן לדבר שמקבלים אותו באהבה, מתוך מסירות נפש.
'ספרד של ספר ה"זהר"', מאזניים, גיליון ח' (ק"ח), י"ז בתמוז תרצ"א (1931)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מעשה רב שחלץ נעליו, ונתן ברגלי האישה היחפה
באחד הימים הלך רב שלום שרעבי בדרכו לבית-התפילה, בשעה שגשם סוחף ניתך ארצה, והנה לפניו אשה סומה מנוהגת ביד תינוקת. בכבדות שרכה האישה ההרה את דרכה ברגליה היחפות, הטבועות בתוך הטיט והחצץ שבגומצי השווקים המקולקלים והעקלקלים. ואז ניגש אליה רב שלום, חלץ נעליו מרגליו, כפף עצמו לארץ ונעל אותן לרגלי האישה היחפה. ואחר נטל סודרו, עטף בו את גופה של התינוקת, הרועדת מקור ומטחב, ונחפז בדרכו לבית התפילה.
'שר שלום שרעבי', עמ' מד, הוצאת "זוטות", ירושלים, תר"צ (1930)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שנאצלו מרוח יצירותיהן של שתי הדתות האחיות
עם יצירת הערכים הספרותיים והרוחניים נטשטשו התחומים שבין אדם לאדם, וקם ביניהם יחס של הבנה והוקרת הכוחות. וכך אירע הדבר, שבממשלת המסתורין הלהיבו בעלי המסתורין, בני שלוש הדתות איש את חברו, אצלו מרוחם איש על רעהו, ועל ידי כך נוצרו כמה וכמה דמויים משותפים ביצירות רוחם. ספר הזוהר מגבש בתוכו את תמציתם של חיי מיסתורין ארוכים, בני מאות בשנים, שחיו בהם היהודים בספרד במגע טבעי עם נוצרים ומוסלמים. מגע זה, שבא כתוצאה מובנת מאליה מתוך הקשרים התרבותיים, הסוציאליים, הכלכליים והמדיניים, ששלטו בימים ההם, ימי שלטונן של דעות ליברליות. כשם שהמסתורין היהודיים הושפעו ונאצלו מרוח יצירותיהן של שתי הדתות האחיות, כן חזרו והשפיעו מרוחם עליהן. ובתוך אטמוספרה תרבותית זו, ששלטה בימים ההם, שלפני התגלות הזוהר, הונחו יסודות המסתורין האלה על-ידי אנשי השירה הפילוסופיה והתכונה.
'ספרד של ספר ה"זהר"', מאזניים, גיליון ח' (ק"ח), י"ז בתמוז תרצ"א (1931)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שברית כרתו אבותינו לבלתי שוב אל ספרד ארץ הדמים
כך סח לי פעם זקן הגון אחד, ויהודי ספרדי היה: מניח אני כל התקופות החשובות שבהיסטוריה הישראלית, ואיני מלמד את בני אלא תקופה אחת, זוהי תקופת האינקוויזיציה וגירוש היהודים מספרד, שהרי שקולה תקופה זעומה זו בפורענויותיה ומאורעותיה המזעזעים כנגד גלות בבל וגלות רומי, ולא עוד אלא שמצאנו בשתי מלכויות תקופות אלו, מתן עונשן בצדן, שנקמה עשה א-להים בהן, והשמידן כליל מן העולם. ואילו בגלות ספרד, זו תקופת הזדון והרשע - מה אתה מוצא? ...
ולא זו בלבד: ברית כרתו אבותינו ביום שגלו מספרד לבלתי שוב עוד אל ארץ הדמים הזאת עולמית. וברית זו נתקיימה לשעתה באבות, והרי היא הולכת ונשמרת הולכת ומתקיימת בבנים עד דור זה.
מאמר 'ברית אבות', עיתון 'חרות', גיליון רכ"ח (228) כ' בסיוון תרע"ג (1913)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד מנהג המכוונים בהקפת התיבה בקבלת פני חג הקודש
מפעם לפעם המם את שתיקתם, הוא אשר קורא לו בשם הרב החסיד, בחליפות קולו הרך והנלבב, המתעלה ומתרומם לסירוגין, או בנעימתו עמוקת הגוונים, ותשתפך השתיקה והיתה להתלהבות שבתפילה. ואחר כך, בהיארג לתוך קולו של הרב, הכוונות של המתפללים, ונפתחו השערים ונסתלקו העננים; הקול נתדפק על פני שערי הנצח, ונשמותינו ריחפו רחף ועלה עם רחף מנגינת התפילה.
ובהיעטף אחר כך השמש השוקעת את הקירות המכחילים-המלבינים במעטה ארגמן, והתנשאו ממושבם הרב עם המכוונים, ונתכנסו במעגל טליתות והקיפו את התיבה. אותה שעה נתעלתה מפי רבים השירה לכלה - קולות תחינה, קולות הקבלה, קולות בטחון לבוא המלכה, קולות שמחה דקה בקדמה את פני חג הקודש הבא.
'שר שלום שרעבי', עמ' טו-טז, הוצאת "זוטות", ירושלים, תר"צ (1930)