מקצת שבחו

'למען תדעו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' - וצריך עיון מדוע כתוב: 'למען ידעו', ולא כתוב: 'למען תזכרו' כמו בכל המצוות בסיפור יציאת מצרים וכדומה. ויש שרצו לומר: כי ידיעה היא חיבור, כמו שכתוב 'וידע האדם את חוה אשתו'. ולפי זה יש לפרש הכוונה, שעל ידי הסוכות מתחברים לענני הכבוד ולה', וזה הוא עניין של חבור. ובא על נכון מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'תלמיד חכם שאין בו דעת - נבלה טובה הימנו' - שהכוונה היא מצד שתלמיד חכם שאין בו דעת , שפירושו שאין לו חיבור לה', ובזה אומרים שנבלה טובה הימנו, שדעת בעיקר זה חבור, כיון שהרי נבלה גם כיוון שהיא מתה בלא רוח חיים היא עצמה טמאה ורחוקה מה', שכל זמן שהיה בה נשמה, הייתה לה קצת קרבה לה' ועכשיו זה גוף, וגוף במהותו הוא רחוק מה'. ולכך אומרים שתלמיד חכם שאין בו דעת, אין לו חיבור לה', ואפילו שהוא לומד תורה, שזה צריך לקשר לה', הוא לא קשור. ממילא נבלה שלא צריכה להיות קשורה, גם אם היא רחוקה מה'. זה לא כל כך נורא כמו תלמיד חכם, שהוא צריך להיות מחובר לה' ואין לו חיבור.

הרמ"א הוסיף על דברי ה'שולחן ערוך' וכתב: 'ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח'. וצריך עיון הרי לכאורה דין זה הוא מדיני צדקה, שיש חיוב לתת לעני די מחסורו אשר יחסר לו, כמבואר ב'שולחן ערוך', וגם צרכי פסח הם בכלל 'די מחסורו אשר יחסר לו', ואם כן מקומו בטור ושולחן ערוך יורה דעה בהלכות צדקה, ולא באורח חיים בהלכות הפסח, ואם כן למה הביא זאת הרמ"א דווקא כאן.
יש לומר שלפי המבואר לעיל, הביאור בדברי הרמ"א כך הוא, שהרי מה שכתב: 'ומנהג לקנות חיטים' הוסיף זאת על דברי המחבר ש'שואלים ודורשים בהלכות הפסח, שלושים יום קודם הפסח', ולפי מה שנתבאר שהוא דין מיוחד ועצמי עם הלכות מיוחדות שיש לקיים בתוך שלושים יום אלו, על זה הוסיף הרמ"א שיש עוד דין מדיני הפסח, שמקיימים אותו בשלושים יום אלו, והא הדין של 'קמחא דפסחא' שהוא מדיני הפסח ולא מדיני צדקה. ודין זה מקיימים בזמן זה של שלושים יום קודם החג. ויעויין בספר משנת היעב"ץ, שביאר דין זה של מעות חיטים שהוא בכלל קיום מצוות שמחת החג, שלא מקיים מצוות שמחה בחג, אם הוא לא מאכיל גם לעניים, כמבואר ברמב"ם, שאם הוא אוכל ושותה ואינו מאכיל ומשקה לעניים, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו. ומשום כך דין זה הוא כעין מס לקיים מצוות החג, נמצא שזה דין מדיני החג ולא מדיני צדקה. יעויין שם.

צריך עיון מדוע לא הוזכר שמו של משה רבינו בהגדה, הרי הוא היה שליח הגאולה, הוא היה מושיען של ישראל. הגאון רבי ראובן מרגליות כתב: השמטתו של משה באה להדגיש את אשר נאמר קודם לכן: 'לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח'. ומשום שבכל דבר ותהילה, אין לכלול יצור עם היוצר ברוך הוא, וזהו יסוד ושורש כל היהדות. ועל כך כתבו המפרשים: כדי שלא יבואו לחשוב שהנסים היו מעשה בשר ודם, אלא ידעו כי מאת ה' לבדו הייתה זאת.

ה'מגן אברהם' מביא את דברי הזוהר, שעניין שמחת בר המצווה דומה לשמחה יום כניסה לחופה. וצריך עיון מה הדמיון בין שמחת בר המצווה ליום כניסה לחופה, וביותר: לשמחה מה זו עושה?! - הרי ביום זה מוטל על הבר מצווה עול קשה של מצוות ועבירות, שעליהם מקבלים עונשים. ושמעתי ממורי ורבי, רבי עמנואל טולידאנו, שיחיה לאורך ימים טובים ארוכים, שאכן מכאן ראיה למנהג הספרדים, שלא לעשות את הסעודה מתי שנהיה בן י"ג, אלא בזמן שמתחיל להניח תפילין. ובזה מקיים האבא מצוות חינוך, והסעודה שעושים היא על מצוות תפילין. ולכן לא היו קוראים לשמחה זו 'בר מצוה' אלא 'יום התפילין'.

הרמ"א פוסק שאם שלח מנות לרעהו, והלה אינו רוצה לקבלם או מוחל לו, יצא השולח ידי חובת המצווה. וצריך עיון כיצד מחילה זו של המקבל, יכולה להועיל לנותן, כמי שקיים מצוות משלוח מנות?! הלא עד כה מצאנו מחילה, כשאדם חייב לחברו דבר מה, והלה מוחל על החוב. במחילה זו מונח ויתור על החוב שהלה היה חייב לו. אולם במקרה זה שאדם שולח לרעהו משלוח מנות, ברור שאין הוא חייב לו מאומה, והסיבה שהוא שולח לו את המנות היא תקנת חכמים. ומשכך אין למקבל על מה למחול ולוותר. כיצד אם כן מקיים השולח את המצוות משלוח מנות באופן זה? - יתכן שהרמ"א סובר כדעת ה'מנות לוי' שכתב שעיקר הטעם של מצוות משלוח מנות הוא, כדי להרבות אהבה ואחוה. מטרה זו מושגת גם כאשר מי שנשלחו לו משלוח המנות, מוחל ואינו מקבל את המנות בפועל, שהרי נוכח ברצונו של חברו להיטיב עמו.

מפורסם בשם הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אוירבך, זכר צדיק לברכה, ביאור בגדר הצום וזה לשונו: הנה עד לחטא העגל הייתה העבודה בבכורים, ובאמת במתן תורה הבכורים הקריבו את הקורבנות, וכמו שפירש רש"י בחומש, ורק לאחר חטא העגל, הואיל והלויים הרגו את אלה שעבדו לעגל, נתבטלה הכהונה מהבכורים ועברה לכוהנים. והנה עיקר הזכר של נס הפסח הוא שהקדוש ברוך הוא פסח על בתי ישראל ולא הרג את הבכורים, ומכוח זה נתקדשו הבכורים, וזכו שתהיה העבודה על ידם. ...
ונראה שזה היה מקור התענית של הבכורים ביום הקרבת הפסח, כי לעת כזאת איך יערב להם לאכול ולשתות. אמור אמרו הבכורים לעצמם: הלוא אנחנו צריכים להיות היחסנים, אנו היינו צריכים להקריב את הקורבנות, והנה לקחו את זה מאתנו ונמסר הדבר לאחרים, וכל זאת מפני שחטאנו בעגל ... ולכך אין מתענים אלא זכרים ודווקא בכור מאב כי רק המה נתקדשו לעבודה.