חכם אליהו דנינו

תש"ו - כ"ח אייר תשנ"ח      

1 9 9 8 - 1 9 4 6      

חכם אליהו דנינו

מקצת שבחו

חכם אליהו דנינו נולד לאביו חכם דוד דנינו ולאימו שמחה, בשנת תש"ו (1946) בכפר במחוז סקורה, במרוקו.
ראשית תורתו למד מפי דודו, אחי אימו, חכם דוד סויסה. בשנת תשי"ז (1957) עברה משפחתו לקזבלנקה, שם למד ב'אוצר חסידים - אוהלי יוסף יצחק'.
בשנת תשכ"ב (1961) זכה ועלה עם משפחתו לארץ ישראל דרך צרפת ואיטליה, שהתיישבו בעיירה מעלות. סמוך לעלייתו החל ללמוד בישיבת 'אהלי שם' בירושלים, ובשנת תשכ"ג (1963) החל ללמוד בישיבת 'פורת יוסף'.
בשנת תשכ"ה (1965) החל לעסוק בחינוך בבית היתומים 'בלומנטל', שם עבד במשך שבע-עשרה שנים, ובשבתות היה הולך ביו בתי הכנסת בשכונות קטמונים ללמד את ילדי העולים תורה.
בשנת תשכ"ו (1966) חכם אליהו דנינו הוסמך לרבנות בידי חכם נסים דוד עזראן, הרב אברהם נשר, חכם סלמן חוגי עבודי וחכם עובדיה הדאיה. בהמשך הוסמך כשוחט, מוהל, והוכשר כרב עיר ורב אזורי.
בשנת תשכ"ח (1968) נשא אישה ונולדו להם ארבעה בנים ושלוש בנות. לאחר נישואיו, החל ללמוד בישיבת 'בית שמואל', ולאחר מספר שנים החל ללמד בבית המדרש לדיינים ורבנים ברשות חכם מנצור בן שמעון.
בשנת תשמ"ב (1982) עמד בראש פנימית 'חפץ חיים' בירושלים, ובשנת תשמ"ו (1986) החל ללמד בתלמוד תורה 'מענה שמחה'. במקביל שימש רב בית הכנסת של יוצאי צפון אפריקה בשכונת גילה, ומסר שיעורי תורה ודרשות. לצד פעילותו כרב ומחנך, ייסד, יחד עם חכם מרדכי דהן את בית המדרש 'חכמת שלמה' בשכונת גילה.
בשנת תש"ן (1990) יצא לאור ספרו 'ילקוט אליהו' - שני חלקים.
לאחר שעבר לגור בשכונת הר נוף, החל לשמש רב בית הכנסת 'עטרת יוסף יצחק', וקבע את לימודו בבית המדרש 'יחווה דעת', והיה בעל קורא בבית הראשון לציון חכם עובדיה יוסף.
חכם אליהו דנינו נפטר ביום כ"ח באייר תשנ"ח (1998). לאחר פטירתו, יצא לאור בשנת תשנ"ט הספר 'אד יעלה', המוקדש לזכרו, ובו הספדים עליו, מאמרים ולקט מתורתו.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהמפרנס בניו העוסקים בתורה, גם שנתו היא עיתים לתורה
מדוע שואלים את האדם 'קבעת עיתים לתורה' בלשון רבים? - והלא היה מספיק לומר 'קבעת עת לתורה'... - נאמר 'עיתים' בלשון רבים, מפני שישנם אנשים שאינם יכולים לעסוק בתורה יומם ולילה, מפאת דוחק הפרנסה, אך הם זוכים וקובעים עיתים לתורה, ומחנכים את בניהם בדרך זו, דרך התורה. נמצא שכל עמלם ויגיעם הוא לשם שמים. ולכן צריך החכם מכל אדם לכתוב את כל העיתים שאמרנו, מפני שגם אדם הישן או האוכל וכדומה, ועושה זאת לשם שמים, כגון: הישן על מנת שיוכל ללמוד תורה, ולפרנס את בני ביתו העוסקים התורה, אזי גם שנתו נחשבת ללימוד תורה. וזהו שנאמר: 'קבעת עיתים לתורה', מפני שגם עיתים של שינה, אוכל וכו', נחשבים לקביעת עתים לתורה.
חכם אליהו דנינו, א"ד יעלה, ספר זכרון, עמ' קעד, הוצאת המשפחה, ירושלים – בני ברק, תשנ"ט (1999) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד משל העצים הבוערים בתוכו מתאחדים ונהיים לאחים
ככל שיותר אנשים פועלים בדרך זו של התלהבות וחמימות הלב, אזי זוהי אחדות וקירוב לבבות המונעות קנאה ותחרות, וממילא בדרך זו יקרבו את הגאולה המצופה.
ובדרך אגב נוסיף כאן שזה דומה לאח שמניחים בו עצים ומחממים את הבית. ולמה נקרא שמו 'אח'? - כי העצים הבוערים בתוכו מתאחדים ונהיים לאחים, שאחד מתחבר עם השני ועושים יחד את אותה פעולה הנצרכת. כך גם עם ישראל כשעושים יחד את רצונו יתברך בחשק ובהתלהבות, אז אין סיבה ואין מקום לקנאה ותחרות, כי כולם רוצים לעשות את רצונו יתברך. ממילא האחווה והאחדות תזכה אותנו בעזרת ה' יתברך לגאולה קרובה במהרה בימינו. אמן.
חכם אליהו דנינו, א"ד יעלה, ספר זכרון, עמ' קסו, הוצאת המשפחה, ירושלים – בני ברק, תשנ"ט (1999) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד תנאים בצדקה: שייתן מיד, בשמחה, ומשלו, הגם שאינו מיותר
וכן מצוות בכורים כתוב בה: 'ועתה הנה הבאתי' - זאת אומרת כשאדם נותן צדקה, צריכים להיות בה שלושה תנאים, וכך כל מצווה שאדם עושה. 'ועתה' - זה מראה על מיד. 'הנה' - זה לשון שמחה, כמו שכתוב: 'ראשון לציון הנה הנם'. 'הבאתי' - זה משלי, לא צריך האדם לחכות עד שיהיה לו מיותר, אלא אפילו משלו גם יתן. ובשביל זה התורה אומרת: 'ולא נתתי ממנו למת' - זאת אומרת: אם אדם עושה את המצווה לא מתוך שמחה ולא מהתנאים האמורים, אז המצווה הזו לוקחת אותה סטרא אחרא.
חכם אליהו דנינו, ילקוטי אליהו, א, עמ' רה, הוצאת המחבר בסיוע נזר דוד. ירושלים, תש"ן (1990) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שכל העבירות שאדם עושה, הכל בגלל פיזור העם
'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' - אנו רואים בפרשת השבוע שצריך להקהיל את העם, ולומדים מזה, שכל העבירות שאדם עושה הכל בגלל פיזור העם, ולכן הגיעו לידי מעשה העגל. ...
כן כתוב בפרשה הקודמת: 'מאת כל איש, אשר ידבנו ליבו', ופה בפרשתנו כתוב: 'קחו מאתכם תרומה' - זאת אומרת שלפני מעשה העגל, עם ישראל היו פרודים, ולכן כתוב: 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו' - שנהיו כל אחד בפני עצמו, ולכן הגיעו לעשיית העגל. אבל אחרי שחטאו ורוצים לחזור בתשובה, ולבנות את המשכן, והייתה ביניהם אחדות, כתוב: 'קחו מאתכם תרומה' - שרק אם הם מאוחדים ונקראים 'עם ישראל' אפשר לבנות את המשכן.
חכם אליהו דנינו, ילקוטי אליהו, א, עמ' צ, הוצאת המחבר בסיוע נזר דוד. ירושלים, תש"ן (1990) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד חתן בראשית - להיותם שמחים בהזדמנות להתחיל ללומדה
מסופר על גדול אחד, שהיה רוקד בשמחת תורה בהתלהבות גדולה, והיה מושך אליו את כל הקהל בהתלהבות. והנה פעם אחת, הרב רואה קבוצה קטנה של אנשים בזמן הריקודים, שיושבים להם בקרן זווית. ניגש אליהם הרב וביקשם להצטרף לשמחה ולריקודים. אמרו לו: כבוד הרב אתה מגיע לך לשמוח מפני שכל השנה אתה יושב ושוקד על התורה, אבל אנחנו היינו עסוקים במסחר ובטרדות אחרות, וממילא לא למדנו כלום, ולכן אין לנו על מה לשמוח. ענה להם הרב: הלא ידוע לכם שיש שני חתנים בשמחת תורה. האחד חתן תורה והשני חתן בראשית, ולכן מובן שכל האנשים צריכים לשמוח וזאת משום שאלו שישבו ולמדו כל השנה הם בגדר 'חתן תורה' - שסיימו את התורה עד פרשת וזאת הברכה, ולכן יש להם על מה לשמוח. ואילו אתם נכללים בגדר של 'חתן בראשית' - כלומר להתחיל ללמוד את התורה מתחילתה. ובזה אתם צריכים להיות שמחים שיש לכם את ההזדמנות הזו.
חכם אליהו דנינו, א"ד יעלה, ספר זכרון, עמ' קנז, הוצאת המשפחה, ירושלים – בני ברק, תשנ"ט (1999). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מעלת אשת החיל, המשרה שלווה, אורה ושמחה בבית
האשה בחכמתה, כמו שכתוב: 'חכמת נשים בנתה ביתה', יכולה היא ליצור אווירה של שלום ושלווה, ובכך להביא שמחה על עצמה ועל הנלווים אליה. ולכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כי כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה' - כי אין בביתו של האדם גורם היכול להביא שמחה בבית יותר מן האשה שהיא אשת חיל עטרת בעלה. והפייטן ממשיל את השבת לכלה: 'לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה'. ובסיום הפזמון אנו מרננים: 'בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ברינה ובצהלה, תוך אמוני עם סגולה בואי כלה בואי כלה שבת מלכתא'. - דומה השבת לכלה, שיש בשתיהן סגולה זו, שהן מביאות שמחה ומסלקות תוגה ועצב מן הלב. ותפקיד זה של הבאת שמחה לבית הוטל על האשה.
חכם אליהו דנינו, א"ד יעלה, ספר זכרון, עמ' קע, הוצאת המשפחה, ירושלים – בני ברק, תשנ"ט (1999) מתוך 'החכם היומי'