מקצת שבחו
חכם מארי מאיר צובירי נולד לאימו נעמה ולאביו ישראל בשנת תרע"ו (1915) בצנעא שבתימן.
ראשית תורתו למד מפי החכם מארי אלעזר קורח, ועיקר תורתו למג מפי רבו, החכם מארי סעיד אל-עזירי בישיבת 'בית אלאוסטא'. בשנת תרפ"ט (1929), הוסמך כשוחט. בהמשך למד כתיבת סת"ם, שימש מוהל, שלא על-מנת לקבל פרס, והיה תלמיד חכם, השוקד על לימודו בלילות, מתפרנס מיגיע כפיו, ועוסק בענייני ציבור באמונה.
נשא לאשה את מרת נעמי בת החכם באשי, מארי יחיא יצחק הלוי, הרב הראשי של תימן, ונולדו להם שבעה ילדים.
בשנת תש"ד (1943) הצליח אביו וחלק ממשפחתו לקבל אישורי עלייה לארץ ישראל. הם צעדו מצנעא לעדן, מהלך של כ-430 ק"מ, ומשם הפליגו לעיר סואץ שבמצרים, וממצרים עלו לארץ ישראל. חכם מארי מאיר צובירי נשאר בצנעא, ובשנת תש"ז (1947) החל לשמש בקודש כרב בית הכנסת אל-חג'אג'.
בשנת תש"ט (1949) זכה ועלה לארץ ישראל 'על כנפי נשרים', והתגורר במעברת 'שבות עם', הסמוכה לבית ליד. משם עבר לירושלים, התיישב בשכונת גבעת שאול, ולמד בית מדרשו של הראשון לציון חכם מאיר חי עוזיאל.
בשנת תשי"א (1951) עבר לשמש רב כפר אוריאל, הסמוך לגדרה. הכפר יושב ע"י משפחות עולים מתימן, עיראק ובולגריה, שראשי משפחתם עיוורים וכבדי ראיה. בהמשך שימש גם רב העיר של גדרה, במשך 31 שנים.
חכם מארי מאיר צובירי דאג לכל צורכי הדת בגדרה וביישובי הסביבה. הקים מערך כשרות, ייסד מקווה טהרה, וחברה קדישא עבור בני עדות המזרח. היה מכתת רגליו, בין בתי הכנסיות, נשא דרשות, והיה מעורב עם הבריות.
בזקנותו חלה, ולאחר שחש שמחלתו מקשה עליו לתפקד כרב העיר התפטר מתפקידו.
חכם מארי מאיר צובירי נפטר ביום ט"ז בשבט תשנ"ה (1995). לזכרו יצא לאור בשנת תשנ"ה (1995) החוברת 'זיכרון עולם למורנו ורבנו הרב מאיר ב"ר ישראל צובירי זצ"ל, ובשנת תש"פ (2020) הספר 'רעיא מהימנא: חייו ופועלו של מארי מאיר ב"ר ישראל צוברי זצ"ל רבה של גדרה'.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהיה הרמב"ם ממפלסי הדרך למשיח
הרמב"ם כתב לבני תימן, וחיזקם ועודדם על אמונת הגאולה ועל ימות המשיח, ועל חיזוק הדת ומסורת אבותיהם, לבל יעזבום. ובהיפרדו מן העולם הוא ציווה להוליך עצמותיו לארץ הצבי, ולקבור אותם בטבריה, כי שם טמונים גדולי ישראל, וגם עתיד המלך המשיח להופיע תחילה בטבריה. כל ימיו של הרמב"ם התגעגע לגאולה, והיה ממפלסי הדרך למשיח. והיות והוא לא זכה לראות בבוא המשיח בימיו, על כן ציווה להוליכו לטבריה.
חכם מארי מאיר צובירי, רעיא מהימנא, עמ' 181-182, הוצאת מכון קורות, ישראל, תש"פ (2020) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד אפילו הרשע בפנימיות ליבו, מחכה לתשובה
בליל הפסח מתלקח הלהב הקדוש של הצינור הגזעי של ישראל, הוא זרם הקודש הזורם בכל אחד מישראל, המשתלשל מהאבות הקדושים: אברהם, יצחק, ויעקב. בליל הפסח, כל בן משתוקק לעמוד על סוד קדושים של שיבת אמונים והדרת קודש. וזהו: 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה' - אפילו הרשע, אם כי נראה ששואל ברשעות ובליצנות, הרי בפנימיות לבו הוא מחכה לתשובת הדרת השיבה, ולכן שואל הוא את אביו 'מה נשתנה'. ליל הפסח הוא מיוחד להשבת בנים לאבות, ואבות לבניהם, כמו שהעיד הנביא 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם' היא הנקודה העיקרית של הגאולה. השבת לב האבות על הבנים ולב הבנים על האבות, זאת אומרת אם האבות שמים לב על הבנים בחינוכם האמיתי, ובהדרכתם היסודית במסירות נפש לשם שמים, אז ממילא 'ולב בנים על אבותם'. ואם אין לב אבות על בנים בחינוך התורה והמצווה, אז אין לב הבנים על אבותם, לא בתורה ולא במצוות, חס ושלום. ועל כן תחילת ההגדה היא שאלת הבן לאב: 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?' - והיא השאלה החשובה מכל השאלות.
חכם מארי מאיר צובירי, רעיא מהימנא, עמ' 186, הוצאת מכון קורות, ישראל, תש"פ (2020) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד ימי ספירת העומר, שבזכות התורה זוכה לתבואה שהוא קוצר
מדוע התורה הקפידה מאוד על הספירה, ממחרת הפסח עד שבועות, ולספור ימים ושבועות, לא כן בשאר החגים וימים נוראים, לא דיברה תורה שצריך לספור. ולא עוד אלא, לא הסתפקה תורה לומר: 'ממחרת השבת' בלבד, אלא הוסיפה: 'מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות'. - איזו שייכות חרמש לספירה? - אלא התורה ידעה, שבשעה שמתחיל הקציר, כל אחד תופס החרמש ביד וקוצר תבואתו, ועלול לשכוח יום מתן תורה, שהוא העיקר, שבזכות התורה זכה לתבואה שהוא קוצר - 'אם אין תורה אין קמח, אם אין קמח אין תורה'. ולכן הזהירה התורה: 'מהחל חרמש בקמה' - בעוד שהחרמש ביד, תחל לספור: יום מתן תורה בעוד כך וכך, כדי שלא לשכוח שאין תורה אין קמח.
חכם מארי מאיר צובירי, רעיא מהימנא, עמ' 190, הוצאת מכון קורות, ישראל, תש"פ (2020) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כשעוסקים ההורים יחדיו, בחינוך הבנים, לא יבוא לידי חימוץ
כל זמן שעוסקים בבצק, אינו בא לידי חמוץ וכשר לפסח, אבל אם לא יתעסקו בו הוא מחמיץ וחייב לבערו. כאן מרמז לנו על חינוך הבנים. העיסה שלנו אלו בנינו ובנותינו. כל זמן שעוסקים בהם בטיפול מתמיד, אבא ואמא, בעיניים פקוחות בלימוד התורה בקיום המצוות, בדרך ארץ, בצניעות ובשמירת שבת כתיקנה, אז הם דוגמת המצה שמורה והכשרה לפסח. כמו שרמזו רבותינו זיכרונם לברכה: 'האישה עוסקת בבצק והאיש מסיק את חום התנור' - אם שניהם יחד מטפלים בבצק, אז לא יבוא לידי חימוץ.
חכם מארי מאיר צובירי, רעיא מהימנא, עמ' 189, הוצאת מכון קורות, ישראל, תש"פ (2020) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד כשם שהאילן מט"ו בשבט עושה פרי, כך הילד בתלמודו
יום ט"ו בשבט הוא יום הנקרא 'חג האילנות', שמתחיל בו האוויר להתמזג, והאילנות מתחילים להוציא פרחן, ולגדל פריים. וגם זמן זה המתאים לנטוע נטיעות ולאכול שתילים.
אבל בזה ראיתי החג יש בו רמז לאדם לפי שהאדם נמשל לעץ השדה, שנאמר: 'כי האדם עץ השדה', והוא כשיזכה הילד להגיע לגיל ט"ו שנה, וכבר למד מה שצריך לפי דרגות. זאת אומרת על מה שכתוב במשנה: 'בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן ט"ו לתלמוד'. כיוון שהגיע הילד לגיל ט"ו וכבר הגיע לדרגת התלמוד, ראוי לעשות לילד הזה חג ט"ו. כמו שט"ו בשבט האוויר ממוזג, כך הילד הזה שכולו ממוזג, מקרא ממשנה ומתלמוד, ובזה ראוי לעשות לו חג. ומצינו שחכמי התלמוד כל זמן שהתלמיד גומר מסכת, עושים לו סעודה ויום שמחה, וחג לתלמיד הזה שגמר מסכת אחת. וזהו שאמרנו: כשם השאילן מט"ו בשבט ראוי שיוצא פרח ופרי ועושים לו חג, כמו כן התלמיד ההגון כיוון שיגיע לט"ו שנה הוא ראוי שיוציא פרחים ופירות, תורה וקיום המצוות. ובכן ראוי לעשות לו חג ושמח.
חכם מארי מאיר צובירי, רעיא מהימנא, עמ' 201, הוצאת מכון קורות, ישראל, תש"פ (2020) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד סדר הכנסת ילד לתלמוד תורה בתימן
בתחילה מכניסים הילד לבית ספר כבן חמש כדי שיתחנך ויתרגל לשבת בבית ספר. וקשה מאוד יום, שמכניסים את הילד בפעם הראשונה לבית ספר, ורק אביו או אימו מוליכו על כתפו, ומכניסו לבית ספר, ומושיבו אצל הילדים הרגיל בהם, ומפתהו בדברים טובים, ונותנים לו כל מיני מתיקה, ומראים לו את הילדים שיושבים ולומדים. ועל הרוב הילד מתנכר לשבת, וצועק ובוכה לחזור הביתה. אביו או אימו משתדלים ויושבים על ידו כמה רגעים, ולפעמים שעות עד שהילד יורגל לשבת, ויסיח דעתו מדרישתו. ואז אביו או אימו מתחמקים ויוצאים ומתעכבים מאחורי בית הספר, לדעת מה יהיה עם הסכמת הילד.
חכם מארי מאיר צובירי, רעיא מהימנא, עמ' 199, הוצאת מכון קורות, ישראל, תש"פ (2020) מתוך 'החכם היומי'
