מקצת שבחו
חכם יצחק נוניש בילמונטי נולד לאימו ולאביו משה בילמונטי, כנראה בשנת ת"ע (1710), באיזמיר.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי איזמיר. למד בישיבת הראשון לציון, החכם יצחק רפפורט הכהן, מחבר הספר 'בתי כהונה'. למד מפי
החכם ברזילי יעבץ, מחבר הספר 'לשון לימודים', והיה מתלמידיו של רב העיר,
החכם חיים אבולעפיה. למד תורה מעוני, חלה ובכל זאת התמיד להעמיד תלמידים, ולהרביץ תורה ברבים.
בשנת תקל"א (1771) יצא לאור, בשאלוניקי, ספרו 'שער המלך' - פירוש על הרמב"ם בשני חלקים. ספר זה יצא לאור במהדורות רבות בארצות שונות. חיבורו על מסכת ביצה, נותר בכתב יד ואבד לנו.
בשנת תקל"ב (1772) פרצה שריפה גדולה באיזמיר, שכילתה בין השאר גם את בתי הכנסיות בעיר. חכם יצחק נוניש בילמונטי יצא אל ערי איטליה, לאסוף כסף לשיקום בתי הכנסת באיזמיר.
חכם יצחק נוניש בילמונטי נפטר בעיר ליוורנו בשנת תקל"ד (1774). יום פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום י"ז בטבת, יום חתם את ספרו 'שער המלך', בעיר איזמיר, בשנת תקל"א (1771).
בשנת תקע"ג (1813) הוציא לאור תלמידו, חכם רפאל יצחק מיו את ספרו 'דרכי הי"ם', בסופו צירף את קובץ דרשותיו של חכם יצחק נוניש בילמונטי בעיר איזמיר משנת תקי"א (1751) ועד שנת תקל"א (1771).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שנותן בלב טוב, נותן כוח לעני לחיות אותו
'רבי שמעון אומר: מכוח הצדקה, המתים עתידים להחיות. מניין אנו למדים? - מאליהו, שקבלתו האלמנה בכבוד גדול, ואימו של יונה הייתה ... ועל ידי כך זכתה להחיות את בנה'. - והנה ראוי להבין במאמר זה ראשונה במה שאמר: 'מכוח הצדקה', כי מהראוי היה שיאמר: בזכות הצדקה, המתים עתידים לחיות, ומילת 'מכוח' אינו צודק למאמר זה. גם צריך לומר: איך הוי מידה כנגד מידה? ...
וזה אומרו: 'מכוח הצדקה' - היא הנתינה אותה בלב טוב, ובאופן שלא יתבזה המקבל, שהולך הסומק מפניו ונעשים לבנים. ומידה כנגד מידה, כמו שהוא מחיה לעני שחשוב כמת, ומחיהו ודיבר על לבו דברי ניחומים, ו'מכוח הצדקה' חיה יחיה המתים
חכם יצחק נוניש בילמונטי, 'דרכי הי"ם', דף קע"ז ע"א, שאלוניקי, תקע"ג (1813) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמתוך שבאו אליו ע"י ייסורים, יהיה זהיר בשמירתן
'רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלוש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים, ואלו הן: תורה, וארץ ישראל, ועולם הבא' -
וחזיתי להרב רבינו יצחק אלפסי, זיכרונו לברכה: שדקדק באומרו ... כי הכוונה להיות שאין אדם זהיר בדבר הניתן לו במתנה, כמו שהוזהר בדבר שלוקח בדמים, שהוא שומרה יפה יפה שלא תאבד, לכך נתן הקדוש ברוך הוא אלו השלושה דברים על ידי ייסורים, שמתוך שבאו אליו על ידי ייסורים, יהיה זהיר בשמירתן, אף על פי שהם מתנות, כאילו באו לו בדמים יקרים, כי כן באו לו על ידי ייסורים'.
אלו דברים שפתים יישק, ונמצא אם כן, כי נתינת שלוש מתנות הללו על ידי ייסורים היא מורה מאהבת ה' אותנו, לטוב לנו כל הימים, שלא נשכח את ברית אבותינו, וזה אצלי כוונת מאמרם זיכרונם לברכה: 'ואהבו שיחרו מוסר' - זה הקדוש ברוך הוא, על שאהב את ישראל שכתוב: 'אהבתי אתכם אמר ה'', - שהוא מרבה אותם בייסורים. ואתה מוצא שלוש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא בישראל, וכולן לא ניתנו אלא על ידי ייסורים' - ... אל יקשה בעיניך לומר כי משנאת ה' אותנו, נתן לנו את התורה על ידי ייסורים, כי לא כך, אלא מאהבת ה' אותנו, כדי שנהיה זהירים בשמירתן, ולא נשכח את ברית אבותינו, לטוב לנו כל הימים, נמצא גודל מעלת הייסורים, כמו שאמרנו.
חכם יצחק נוניש בילמונטי, 'דרכי הי"ם', דף קפ"ח ע"ב, שאלוניקי, תקע"ג (1813) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שלא אבדה תקווה, שמי שהוא בן, לא יצויר שלא יהיה בן
'דרש רבי לוי: מהו שכתוב: 'מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה, זה הדור בלבושו, צועה ברוב כוחו,- אני מדבר בצדקה, רב להושיע' - באיזה זכות אני גואלכם? בשביל הצדקה, שהיו עושים אלו עם אלו, שאלמלא הצדקה לא נתקיימו שמים וארץ, הווי אומר: 'אני מדבר בצדקה רב להושיע'. -
ממאמר הלז, מבואר גודל מצוות מעלת הצדקה, ששקולה היא כנגד כל התורה כולה, ומגינה עלינו לביאת משיחנו, שיבוא במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון. וכמו כן מצאנו מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'תניא, אמר רבי יהודה: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות' ...
ואולם יש לנו להבין, טעם הדבר היות מצוות הצדקה דווקא מיוחדת לסיבת גאולתנו, מכל שאר מצות קלות וחמורות שבתורה. והנראה אצלי כלפי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאמר להם הנביא: חזרו בתשובה, ואמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואשה שגירשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום?!' ...
הנה מבואר, שישראל שבאותו הזמן, סבורים היו שאבדה תקווה, ואין ישועתה להם, בחושבם שהיה להם דין עבדים, ועבד שמכרו רבו, אין לו זה על זה כלום - אך טעות היא בידם, כי אינו אלא כי ישראל לפני המקום, חשובים אנו כבנים, וכמאמר הכתוב: 'בנים אתם', ומי שהוא בן, לא יצויר שלא יהיה בן. ואם כן עדיין חביבותו עליהם, ודבר זה מבואר ובא ממה שציוונו יתברך שמו במצוות הצדקה, כי הוא מורה על היותנו בנים למקום, וכשאלת טורנוסרופוס הרשע ומה שהשיב לו רבי עקיבא כנודע, ואם כן זה אומרו: גדולה צדקה שמקרבת הגאולה' - שמצוות הצדקה הוא לאות ולמופת, שאנו חשובים בנים לפני המקום, ועל ידי זה יבוא ויגאלנו.
חכם יצחק נוניש בילמונטי, 'דרכי הי"ם', דף קצ"ז ע"ב עד דף קצ"ח ע"א, שאלוניקי, תקע"ג (1813) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד ליתן שנה בשנה, מנת גורלם, להשיא יתומות ובנות צנועים
מודעת זאת גודל מעלת מצוות חבריא קדישא הלזו, שתקנו הקדמונים, נטעי נאמנים, חכמי בבל, ליתן שנה בשנה, מנת גורלם, להשיא יתומות ובנות צנועים, אשר מיחידי סגולה חבריא קדישא, כי אין ערוך אליה. זאת מצאנו לרבותינו זיכרונם לברכה, שהשוו אותה למעלת מצוות תלמוד תורה, כמו שכתבו: מוכרים ספר תורה ללמוד תורה ולישא אישה, וכתב מורנו הרב רבי יוסף קולון, הביאו הרב זיכרונו לברכה, שלאו דווקא לישא אישה, אלא אפילו להשיא יתומה.
חכם יצחק נוניש בילמונטי, 'דרכי הי"ם', דף קצ"ט ע"ב, שאלוניקי, תקע"ג (1813) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהראה משה ליתרו, שמגיע הנאה לנותן המתנה
כאשר חכמים הגידו במעלת הדיין, הדן דין אמת לאמיתו, זאת מצאנו ביתרו, שיגע כמה יגיעות משה לכונסו לארץ, להיות דיין עליהם כמבואר ... וכתב בספר 'מאירת עיניים' לגבי חצר שאין בו דין חלוקה, שדעת חכמים היא שכל היכן שמגיע לו הנאה לנותן, אין בנטילת המתנה משום 'שונא מתנות' ...
כי הנה משה רבינו, עליו השלום, רצה לזכות ליתרו, וליתן לו מתנה בארץ ישראל, אף על גב שמן הדין אין לו חלק בארץ, שגר אין לו חלק בארץ. ומשום כך בא יתרו ואמר: 'לא אלך כי אם אל ארצי אלך', על דרך שאמרו: 'ונערותיה הולכות על יד היאור' - אין הליכה אלא לשון מיתה', הנה הוא הולך למות, וזה רמז יתרו באומרו: לא קצתי בחיי, לא אלך למות משום שכתוב: 'ושונא מתנות יחיה', אכן משה רבינו, עליו השלום, השיבו: 'אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר, והיית לנו לעיניים' - שתהא מאיר עינינו בתורה, וכיוון שמגיע לו הנאה לנותן המתנה, אין בו משום שונא מתנות, שהלכה כחכמים.
חכם יצחק נוניש בילמונטי, 'דרכי הי"ם', דף ק"פ ע"ב, שאלוניקי, תקע"ג (1813) מתוך 'החכם היומי'