מקצת שבחו
חכם רפאל דוד סבאן נולד לאימו ולאביו ניסים בשנת תרל"ז (1877) בקושטא, בירת האימפריה העות'מאנית.
גדל בתורה וביראה ברובע קוזגונג'וק בעיר קושטא. ראשית תורתו למד מפי החכם יוסף הכהן, חכם יום טוב הכהן וחכם קונורטה דילסון. כשבגר, למד בישיבת החכם חיים נשיא. בשנת תרנ"ג (1893) הוסמך כשוחט ובודק. בשנת תרנ"ד (1894) סיים הכשרתו כמוהל, ובשנת תרנ"ה (1895) הוסמך כמורה הוראה, והחל לשמש מזכיר החכם באשי, הרב הראשי של כל האימפריה העות'מאנית, חכם משה הלוי אפנדי, ומזכיר בית הדין.
בשנת תרנ"ה (1895) נשא לאשה את רוזה, בתו של רבו החכם חיים נשיא, אב בית הדין ברובע חאסקוי.
בשנת תרנ"ט (1899) החל לשמש חבר במועצה הדתית. כן שימש חבר במועצת הפלך ובמועצת העיר.
בשנת תרס"ז (1907), אחר פטירת רבו, חכם חיים נשיא, החל לשמש אב בית הדין ברובע חאסקוי. בשנת תרע"ה (1915), החל לשמש ברבנות בכמה שכונות ורבעים בקושטא: גאלטה, בייאולו, קאסימפאשה ושישלי.
במהלך השנים, שימש שליח החכם באשי, ומונה לקאימקאם, ממלא מקום החכם באשי. בשנת תרצ"ט (1938) ייצג את הקהילה היהודית בהלוויית מוסטפא כמאל אטאטורק, נשיא ומייסד הרפובליקה הטורקית.
בשנת ת"ש (1940), לאחר פטירת חכם חיים יצחק שאקי, מונה לאב בית הדין של איסטנבול (קושטא). בשנת תש"א (1941) החל לשמש רב קהילת יוצאי איטליה באיסטנבול.
בשנת תשי"ג (1953) מונה לחכם באשי, הרב הראשי ליהודי טורקיה. תפקיד שלא אויש, משנת תרצ"א (1931), מאז פטירת החכם באשי חיים בז'רנו, עם הכנסו לתפקיד הקים מחדש את בית המדרש לרבנים.
חכם רפאל דוד סבאן נפטר ביום ח' בכסלו תשכ"א (1960) ונקבר בבית הקברות בארנאבוטקוי שבאיסטנבול.
בשנת תשכ"ג (1963) יצא לאור הספר 'זכר עשות' לחכם יעקב ארגואטי, אותו הגיה, ומובאים בו תשובותיו. ספרו 'מדר"ס לפירושים' יצא לאור, בירושלים בשנת תשס"ה (2005). ספרו 'דורשי שמות' עדיין עומד בכתב יד.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שנתקיים בו, אין עומד על דברי רבו ארבעים שנה
ניסיון - את חטאי אני מזכיר, כי זה רבות בשנים אשר נקראתי לבוא לעיר גאלאטא, ליישב בראש על העדה, בתור מרא דאתרא. ויהי כבואי, שמתי פני לשקוד על דלתי בית המדרש, יום יום, ושם נמצא החכם השלם, מורינו הרב רבי יהודה, המכונה בכור רופא זיכרונו לברכה, והוא שאלני להסביר לו דברי רש"י הללו: 'וינסו כמשמעו' - מה היה קשה לרש"י, זיכרונו לברכה, ומה בא לשלול? - והאמת אגיד, שכאילם לא יפתח פיו הייתי, ונאלמתי דומיה.
והנה עתה, שהגעתי לארבעים שנה, אשר הנני עומד על משמרתי, תודה לאל, נתקיים בי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין אדם עומד על דברי רבו עד ארבעים שנה'. כי השנה הזו, בלומדי פרקי אבות בין פסח לעצרת עם פירוש הרשב"ץ, ראיתי דבריו הנחמדים לאבות, שכתב: 'עשרה ניסיונות נסו אבותינו לקדוש ברוך הוא' - יש חידוש לומר, שלא נזכר בכתוב שלא בדקדוק: 'וינסו אותי זה עשר פעמים, ולא שמעו בקולי', כמו 'זה עשר פעמים תכלימוני' - שהוא לא בדקדוק, אלא לפי שהוא מספר שלם, ורוצה לומר: הרבה פעמים תכלימוני ...' עיין שם.
ובו בפרק עלו ברעיוני דברי רש"י זיכרונו לברכה, במדבר הנזכר לעיל, ואורו עיני, ושבעתי נחת, ומצאתי תשובה ניצחת את כל ונוכחת, כי רש"י זיכרונו לברכה, בקוצר מילים בא לשלול, שלא יעלה על לבנו כי פירוש הכתוב: 'וינסו אותי זה עשר פעמים' - הוא כמו 'ואפו עשר נשים', וכמו 'עשר פעמים תכלימוני' - שנאמר שלא בדקדוק, כי אם על דרך גוזמא להרבות ולהגדיל, ורוצה לומר: פעמים רבות. אבל כאן מספר 'עשרה' מדוקדק ולכן כתב רש"י: 'כמשמעו' - והסביר לנו כוונתו - שהם עשרה ניסיונות ... ולעניות דעתי, טעות קטן נפל בדפוס בדברי רש"י, זיכרונו לברכה, וכן צריך לומר: וינסו וגו' כמשמעו' - וכוונתו פשוטה על תיבות 'עשר פעמים' ולא על תיבת 'וינסו'.
חכם רפאל דוד סבאן, 'מגיד דבריו ליעקב', דף ל"ד ע"ב, קושטנדינא, תצ"ט (1739) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד תקנתו שרק שליח ציבור יאמר קדיש אחר ספר תורה
'כל ימי גדלתי בין החכמים', וראה ראיתי שהמה נהגו לומר קדיש, כשהיו נקראים לספר תורה, ואנוכי אחריהם הלכתי. אלא שזה שנות מספר עברו, בראותי שהתירו לעמי הארצות להיות כחכמים, והדיוט קופץ בראש, לדלג ולומר: ודילוגו - תיבות ואותיות למעלה ראש. חוקה חקקתי בבית הכנסת 'נווה שלום', אשר בעיר גאלאטא, אשר אנוכי פורס סוכת שלומי, וגזרה גזרתי כי לא יוכל שום אדם, אחד חכם ואחד שאינו יודע לומר הקדיש שאחר קריאת התורה, כי אם השליח צבור דווקא ואין זולתו.
חכם רפאל דוד סבאן, 'זכר עשות', דף ע"ט, ירושלים, תשכ"ג (1963) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כלל בתלמוד, שחולק מקדים שמו על אמירתו
הנה אביע אמרי, אשר שמעתי מרבותיי, שכך היא דרכה של תורה, וכלל כללו לנו, שסתם של התלמוד, כאשר רוצה להסביר שרב פלוני חולק על רב פלוני נוקט בלשון: 'רב פלוני אמר', אולם אם אינו חולק עליו מקדים בלשונו תיבת 'אמר', וכאשר כן מפורש יוצא מפי הרי"ף, זיכרונו לברכה, משם גאון. אולם חזון הרביתי, שעל הכלל הזה יצאו עליו עוררין, שכבר מצאנו בתלמוד איזה פעמים, שנאמר: 'רב פלוני אמר' ולא חלק, כאשר יראה לבעל הכללים, שנושא ונותן בכלל זה.
חכם רפאל דוד סבאן, 'זכר עשות', דף קכ"ח, ירושלים, תשכ"ג (1963) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהתיר הילדה, שכשם שזינתה עם אהובה, זינתה עם גוי
מדברי השאלה מתברר: אישה זאת נשאת לבעלה בחופה וקידושין כדת משה וישראל, ולא נתגרשה ממנו בגט פשוט, אלא בערכאות הממשלה. אישה זאת, אחרי שנפרדה מבעלה, הלכה והתייחדה לאיש אחר, בתוך ימי הבחנה, והיא יושבת עמו, וילדה לו ממנו בן ובת. אישה זאת , בתשובתה לשאלת בית דין, כי ילדתה מאהובה נולדה אחרי עשרה חודשים מיום שנפרדה מבעלה הראשון, וכי בעלה הראשון לא פסק מלחיות אתה חיי אישות, בכל עת ובכל עונה. והנה מעלת כבוד תורתם, ישמרם צורנו ויחיים, צדדו להתיר ילדה זאת לבוא בקהל ישראל: א - משום שאנו טוענים לה, שכשם שזינתה עם אהובה זה, כן זינתה גם עם גוי. ב - מטעם שהשתהה, ואם כן בת זאת היא מבעלה הראשון. ג - מדין 'כתב בכתב ידו, ואין עליו עדים', שאף על גב שפסול מדברי חכמים, הוולד כשר.
חכם רפאל דוד סבאן, 'שו"ת משפטי עוזיאל', חלק ז, סימן יב, מתוך אתר 'הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל' מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד לגייר גויה הנשואה לכהן, שמא יתחתנו ילדיה מבלי דעת
'גויה הנשואה לכהן שבאה להתגייר, אין מקבלים אותה, שהרי הכהן אסור בגיורת ומשוחררת, אפילו אם נתגיירה או נשתחררה פחותה מבת שלש שנים, הואיל ואינה בת ישראל, הרי זו כזונה ואסורה לכהן' - הרי שגרות הגויה הנשואה אינה מוציאה אותו מאיסור זה, וכיוון שעדיין באיסורו עומד, ואינו זז ממנו, אין נזקקים להתיר לו אישה זו מאיסור גויה, אלא אדרבה בכגון זה נאמר: 'הלעיטהו לרשע וימות', כיוון שסוף סוף באסור עומד. והנה ראיתי למעלת כבוד תורתו שכתב שני טעמים להתיר גרות זאת: האחת - שכל העם מקצה נכשלים מבלי דעת, שבניהם הם בני אישה נכרית ויתחתנו בהם. השנית - מה נפסיד אם יהיה הדבר, הלא גם עתה עובר על נוכרייה, שפחה, גויה, זונה. והקידושין ושבעה ברכות, לא יוסיפו עליו שום איסור, אלא אדרבה, בקידושין ושבעה ברכות אחר הגרות, מכניס את הבנים והבנות לתורת ישראל. הלכך כיוון שמניעת הגרות, גורם נזק לאחרים שיכשלו באיסור התחתנות מבלי דעת, אין אומרים בזה: הלעיטהו לרשע וימות.
חכם רפאל דוד סבאן, 'שו"ת משפטי עוזיאל', חלק ז, סימן יח, מתוך אתר 'הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל' מתוך 'החכם היומי'
