מקצת שבחו
חכם מנשה עזריאל מלול נולד לאמו גדא-רובידה ולאביו החכם יוסף מלול בשנת תרפ"ח (1928) במרוקו.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, החכם המקובל יוסף מלול. בשנת תרצ"ד (1934) עבר ללמוד בתלמוד תורה בעיר בני מלאל. כשבגר למד בישיבה בעיר מכנאס מפי החכם רפאל ברוך טולדאנו וחכם שמואל חליוואה. בשנת תש"ד (1944) עבר ללמוד בישיבה במרקש, מפי החכם יעקב אדרעי וחכם יחיאל נחמני, ובשנת תש"ו (1946) הוסמך כמורה הוראה ע"י חכם רפאל ברוך טולדאנו
וחכם יוסף משאש.
בשנת תש"ו (1946) חכם מנשה עזריאל מלול נשא לאשה את מרת חסיבה בת חכם עיוש מלכה, וחזר מיד לאחר נישואיו ללמוד בהתמדה בישיבה הגבוהה במרקש.
בשנת תש"ח (1948), לבקשת חכם רפאל עבו, החל לשמש רב ומורה בישיבת 'אוצר התורה' בעיר קזבלנקה. במהלך השנים, לימד וסייע בהקמת ישיבות ותלמודי תורה ברחבי מרוקו.
בשנת תשי"ט (1959) זכה ועלה לארץ ישראל דרך צרפת. לימים מונה לאב בית הדין ורב באור עקיבא, ובקיסריה. הוא שירת את הציבור בענווה ובצניעות, בהסתפקות במועט, באהבה והמשיך בכך במסירות נפש אף כאשר בריאותו החלה להתדרדר. בדרשותיו הנלהבות עורר את הציבור למעשי צדקה וגמילות חסד, והקים את מפעל 'מעות חיטים' לתמיכה במשפחות נזקקות לקראת חג הפסח.
בשנת תשכ"א (1961) נבחר לשמש כיושב ראש המועצה הדתית. במשך שמונה עשר שנה, במסגרת תפקידו זה, פעל רבות למען כל ענייני הדת והרבנות, בלא שקיבל על כך כל שכר. כשנה וחצי לפני פטירתו חלה במחלה קשה, סבלו גדל, ומצבו הבריאותי הלך והתדרדר.
חכם מנשה עזריאל מלול נפטר, מדוכא בייסורים, ביום י' בשבט תש"מ (1980), והובא למנוחות בנתיבות.
בשנת תשמ"ה (1985) יצא לאור בירושלים הספר 'אור מנשה' על תולדות חייו, ובשנת תשע"ה (2005) יצא לאור בקיסריה ספרו, 'אלפי מנשה' - דרושים וביאורים.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שעל ידי לימודו יורד שפע וברכה לכל עם ישראל
ודע שעניין המצוות שבין אדם לחברו, הוא גם ברוחניות, שמצווה גדולה לעזור למי שצריך עזרה ברוחניות, וכגון שיודע מחברו, שאינו מבין טוב סוגיית הגמרא וצריך עזרתו, הוא מצווה גדולה לעזור לו. וכמבואר בחכמינו זיכרונם לברכה, שעל ידי זה זוכה גם העוזר עצמו להצלחה גדולה בלימודו.
ועוד יש בזה מה שנתבאר לעיל, שבכל פעם שיהודי לומר תורה או מקיים מצווה, הרי הוא מועיל לכל עם ישראל, שעל ידי לימודו ומצוותיו נתקנים עולמות העליונים, ויורד שפע טובה וברכה, ברוחניות ובגשמיות, לכל עם ישראל. ובפרט באופן שקשה לאדם ללמוד מאיזה סיבה, ומצד עצמו היה מפסיק מלימודו, ומכל מקום מתאמץ וממשיך הלאה, מפני שיש לו רחמנות על הסובלים. ורוצה לעזור להם על ידי לימודו עמם, וודאי שהיא מצווה בין אדם לחברו. וכן לכיוון השני, בכל מצווה שבין אדם לחברו, ודאי שהוא גם מצווה שבין אדם למקום, שהרי ציווהו הקדוש ברוך הוא בכך.
חכם מנשה עזריאל מלול, אלפי מנשה: מכתבי הרמ"ע מלול זיע"א, עמ' 174. הוצאת יד הרב מלול. קיסריה, תשע"ה (2015) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שילמד כל יום, הלכה, משנה וגמרא נוסף על תנ"ך
'ושיננתם לבניך, ודברת בם' - אורה זו תורה, ולמוד תורה הוא אחד משלושה דברים שעליהם עומד העולם, שמו שנצטווינו 'והגית בו יומם ולילה'. והעיקר תורה לשמה, ישתדל ויעשה כל המאמצים שילמד כל יום הלכה, משנה וגמרא, בנוסף על הלימוד של תורה, נביאים וכתובים, כמו שכתוב בתורה: 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל' - שאין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה'. אדם צריך להמית את עצמו על דברי תורה. אדם שאין לו תורה אין לו כלום.
חכם מנשה עזריאל מלול, אלפי מנשה: מכתבי הרמ"ע מלול זיע"א, עמ' 258-259. הוצאת יד הרב מלול. קיסריה, תשע"ה (2015) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד כי השלישי בזכות יעקב, לכן יהיה קיים לעולם
'בַּסֻּכֹּת תשבו שבעת ימים ... כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' - כתוב פעמיים: 'בסכת ... בסוכות' - הראשונה חסרה והאחרונה מליאה. אפשר להבין לרמוז, ששניים כנגד בית ראשון ובית שני שנחרבו, לפי שלא היה עץ חיים שהוא ו' הנקרא 'עץ חיים' לפיכך הם חסרים. ו'סוכות' אחרונה, שהיא מליאה בו' - לרמוז על הבית האחרון, שהוא בית שלישי, שיבנה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון, שיהיה בו עץ חיים, שהוא ד', שיישאר קיים לעולם. ועוד אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: כי בית ראשון היה בזכות אברהם אבינו, עליו השלום, ועל ידי שיצא ממנו ישמעאל - נחרב, ושלטו בו ישמעאלים. והשני בזכות יצחק, ועל ידי שיצא ממנו עשו - נחרב על ידו. אך השלישי בזכות יעקב - על כן יהיה קיים לעולם. וזהו מרובה בבנים, כלומר על שלימות בניו כהדס הכשר, שאין אחד מן העלים יוצא משורש השתיים.
חכם מנשה עזריאל מלול, אלפי מנשה: מכתבי הרמ"ע מלול זיע"א, עמ' 84. הוצאת יד הרב מלול. קיסריה, תשע"ה (2015) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהצדקה מכונה בשם זריעה, ולערב אל תנח ידך
'בבוקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך' - שצריך האדם ליתן צדקה תמיד, ולא יאמר 'כבר נתתי'. וכמו שכתוב: 'נתון תתן' - הכוונה שתיתן ותחזור ותיתן. וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'בבוקר זרע זרעך' - אמר רבי יהושע: אם בא עני אצלך שחרית - תן לו. בערבית - תן לו, שאין אתה יודע איזה מהם ה' כותב עליך, הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים'. הואיל ועני יודע שבאמצע היום העשיר יהיה טרוד בעסקיו, ואינו רוצה להטריחו, לכן יבוא אליו מיד בבוקר להציע אליו בקשתו, ולבקש ממנו עזר. והעשיר משיב לו עתה אין לי פנאי להאזין לך, כי צריך אני לצאת לשוק לעסקי. ושוב בא לו בערב אחר שגמר עסקיו, משיב לו העשיר, תן לי מנוחה מטרחתי שטרחתי כל היום, ואל תטריח לי עתה לשמוע דברך, וילך ממנו העני בידיים ריקניות. והנה כתוב: 'זרעו לכם לצדקה' - הרי הצדקה מכונה בשם 'זריעה', וזהו שאמר: 'בבוקר זרע את זרעך' - אם בא אליך עני בשחרית, תן לו מיד ואל תאחר, ולא תאמר 'אין לי פנאי' כנזכר לעיל. גם 'לערב אל תנח ידך' - אם בא אליך עני בערבית, תן לו מיד ולא תאמר 'תן לי מנוחה' כנזכר לעיל. כי לא תדע איזה מהם ה' כותב עליך, אם פה שאתה מבטל עסקך בבוקר לשמוע בקשתו, או מה שאתה עוזב מנוחתך בערב, ואם שניהם כאחד טובים.
חכם מנשה עזריאל מלול, אלפי מנשה: מכתבי הרמ"ע מלול זיע"א, עמ' 127-128. הוצאת יד הרב מלול. קיסריה, תשע"ה (2015) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאם יש ביניהם אהבה, אין דבר גדול יותר מזכות תקיעת שופר
'אתם נצבים' - שיהיה בעמידה, ויעשה תיקון אם, חס ושלום ,עבר על 'לא תשנא אחיך בלבבך', ויתוודה בשעת תקיעת שופר, בלב נשבר ונדכה. וזה הרמז: 'קול תקיעת שופר' - ראשי תיבות 'קשת', נוטריקון 'קנאה שנאה תחרות', ומפני זה אומרים: 'ויסיר מתוככם ומתוכנו קנאה ושנאה ותחרות'.
וזה שאמר: 'אתם נצבים' - צריכים אנו להיזהר בימים קדושים אלו, שלא יהיה, חס ושלום, בבית הכנסת קנאה, שנאה ותחרות. ולא תהיה מצווה הבאה בעבירה, אלא יסיר מתוכנו קינאה ושנאה. וזהו שאמר: 'לשמוע קול שופר' - אשי תיבות 'לקש', רצה לומר להרחיק קנאה ושנאה, ויאהבו זה את זה בלבב שלם ובנפש חפצה, שיהיו תוכם כברם, ולא מאותם שנאמר עליהם: 'בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו', אלא 'אתם' - אותיות 'אמת'. והעיקר שיהיה באהבה ושלום, כמו שכתוב: 'והיה בית יעקב אש' - רצה לומר אהבת שלום, 'ובית יוסף להבה' - ההבל היוצא מקול השופר. 'ובית עשו לקש' - נוטריקון 'לשמוע קול שופר'. 'ודלקו בהם ואכלום' - אם יש ביניהם אהבה, אין לנו דבר יותר גדול מזכות תקיעת שופר.
חכם מנשה עזריאל מלול, אלפי מנשה: מכתבי הרמ"ע מלול זיע"א, עמ' 104. הוצאת יד הרב מלול. קיסריה, תשע"ה (2015) מתוך 'החכם היומי'