מקצת שבחו
חכם רפאל מאיר פאניז'ל נולד לאמו שרה ולאביו יהודה בשנת תקס"ד (1804) בבולגריה. בשנת תקס"ז (1807), והוא בן 3, עלה לארץ ישראל עם הוריו. בשנת תקע"ט (1819), והוא בן 15, מת עליו אביו. הוא ואימו נותרו חסרי כל. בשנת תקפ"א (1821) נשא לאישה את וויזאנה בת החכם אשר הלוי, מגדולי רבני ירושלים.
בין השנים תקפ"ח-תק"ץ (1828-1830) נסע בשליחות רבני ירושלים לתוניס, מרוקו, לוב ואלג'יר לטובת עניי ירושלים. בשנת תקצ"א (1840) נסע לערי איטליה בשליחות ישיבת חברון, ושם השלים בין שני חלקי קהילת רומא, שהיו פרודות. משהגיע הדבר לאוזני האפיפיור, הזמינו לסיור בגנזי הוותיקן, לחזות בשרידי כלי המקדש.
בשנת תר"ג (1843), עם חזרתו לירושלים, חכם רפאל מאיר פאניז'ל נבחר לנשיא כוללות הספרדים בירושלים ולראש בתי הדין בה. חכם רפאל מאיר פאניז'ל היה ממונה על קופת התמחוי של העדה, והיה הרוח החיה בהקמת ישיבת 'תפארת ישראל'.
בשנת תרכ"ג (1863) יצא לשליחות נוספת במרוקו ובתוניס, ושם התפרסם כבעל מופת. אותה שנה הייתה שנת בצורת ורעב. עם הגיעו לתוניס, רבני המקום פנו אליו שיתפלל לגשמים והנה תוך כדי תפילתו נתקדרו השמיים והחל לרדת גשם. מושל העיר תוניס, לאות הוקרה, נתן לו לבוש מרוקם כמנהג שרי תוניסיה, ורישיון מיוחד לעבור בכל ערי תוניסיה ברכיבה על סוס.
בט"ו באב תר"ם (1880) מונה למשרת החכם באשי בארץ ישראל - הראשון לציון, ושימש במשרתו עד מותו.
בשנת תרמ"ז (1887) הדפיס את ספרו החשוב, ספר לב מרפ"א - מערכות בהלכה, לפי א-ב, שו"ת, חידושים ודרושים, שו"ת - לשון מרפ"א. כן כתב הערות וציונים על הרמב"ם.
חכם רפאל מאיר פאניז'ל נפטר בי"ד טבת תרנ"ג (1893), לאחר מחלה בת מספר שבועות, ונקבר בהר הזיתים
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' משבח הגומל חסדים בגופו להציל נפשות ישראל מבית אסורים.
עיננו הרואות להגביר השר הצדיק נשיא ישראל סר משה מונטפיורי, יחיה לעד, זכה לזקנה, והיום ח' לחודש חשון תרמ"ה, השלים מאה שנים ונכנס למאה ואחד, דהיינו על ידי שתפס אומנתו של הקב"ה להיות גומל חסדים ופזר נתן לאביונים, ולאו דווקא בממונו אלא גם בגופו.
בזמן עלילת הדם בדמשק ורודוס, יגן עליהן א-לוהים, כי נצבו עלינו כמו נד, ושונאיהם של ישראל היו רוצים להבאיש את ריחנו בפני כל האומות, באומרם שישראל אוכלים דם בני אדם, ובעוונות הרבים כמה נפשות מישראל נכנסו בבית האסורים, והיו מענישים אותם ומכים מכת מוות, ואותם הימים היה צרה גדולה על כל ישראל.
והשר הגדול סיר משה, יחיה לעד, עמד בכל עוז, ומשך עצמו ואחרים עמו ...והוציאו מבית כלא לכמה נפשות מישראל ...נמצא שעל ידי השתדלותו ועמידתו קיים כמה נפשות מישראל, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
חכם רפאל מאיר פאניז'ל, לב מרפא, קט"ו, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהמרבה בנתינה בציבור מבייש העני מלתת המעט משלו.
'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - הטעם שכיון שמעות השקלים הם לצורך הקורבנות ציבור, לכן ציווה במצווה זאת - 'העשיר לא ירבה', כדי שיתנו ישראל בשמחה, ולא יתביישו זה מזה.
חכם רפאל מאיר פאניז'ל, לב מרפא, פ"א, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש שהעושה מצוות ומעשים טובים, כבר תורתו בתוך מעיו.
'אדם, שלא למד עדיין, ובא להימלך, אם ילמוד תורה תחילה או יעסוק במעשה, אומרים לו - למוד תחילה, לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר - המעשה יותר טוב מלימוד'. - נראה פשוט שזהו כוונת שהעם הארץ - 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי', דהיינו מצוות ומעשים טובים.
וכי תתמה שהרי נאמר בגמרא שהתלמוד גדול וכו', לזה בא כמשיב 'ותורתך בתוך מעי', רצה לומר- שכבר למדתי וידעתי סדרן של מעשים טובים ומצוות, ועתה לאיש כמוני - מעשה גדול כנזכר.
חכם רפאל מאיר פאניז'ל, לב מרפא, פ"ז עמ' ב, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מפרש שאין חוכמת הבן מכוח האב, ובזה משמח את אביו.
'מפני מה אין מצויים תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהם. אמר רב יוסף שלא יאמרו ירושה היא להם' - ופירש רש"י שלא יאמרו בני אדם תורה ירושה היא להם ואין אנו נזקקים ללמוד תורה...
'בני אם חכם ליבך ישמח ליבי גם אני' - ורצה לומר, 'אם חכם ליבך', מוכרח שלא סבור לו, שהתורה היא ירושה, ואין אנו צריכים לעסוק בתורה, אלא אדרבא יגעת ומצאת תאמין, וכל הרוצה לזכות בתורה יבוא ויזכה, ובכן 'ישמח ליבי גם אני', כי זה התואר מגיע גם כן לי. כי גם אני לא בא לי התורה מכוח ירושה בלי יגיעה, אלא שיגעתי בה בכל כוחי וזכיתי בה, ועל כן שמח ליבי.
חכם רפאל מאיר פאניז'ל, לב מרפא, פ"ח עמ' ב , הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה לשמור הניקוד בתפילה כמנהג, ולא כמו שכתבו בסידורים.
באו ספרים, חדשים לבקרים, חומשים ומחזורים, קרוב לעשרים שנה, דפוס ליוורנו, יגן עליה א-לוהים, וכדומה - והאות הראשון, משני האותות האלה, הדומות והסמוכות כולם מנוקדים בשווא לבד. וזה הגורם, נבער כאש המחלוקת בין החכמים והמלמדים ושלוחי הציבור. ...
ועם הארץ, שלא שמעו ולא ידעו בטעמי הנקודות, המה נעשו אגודות אגודות, לחרחר ריב ומדון בלב זדון, והמה מתנבאים - כי לא נאה כי לא יאה, לומר כך, וכאשר שמע קול חברו, אשר בא להתפלל, ולו רגל על לשונו, לומר כרצונו רגע, כממרה תוקף לו, וייתן בכעס עינו, מושך עצמו ואחרים עימו. ...
כי נמצא שם שמיים מתחלל, חס וחלילה, ובגלל הדבר הזה, רבים קמו לשנות, כמה שינויים בתפילה, כגון נקדישְך ונעריצְך וחֵי העולמים וכדומה, כמה שינויים. ...
חיוב רם לקרותם כמנהג 'מנחת שי' כולם בשווא לבדו, וראו לתקן כך בצדק ובמשפט, כי כן נמצא כתוב בספרי כתבי יד, הנמצאים פה העירה, מזמן קדמון למעלה מחמש מאות ...כתובים בקלף כתיבה מאושרת, כל שהיא תפארת, ושם נמצאו כולם עקודים נקודים, בנקודות הכסף, בשווא לבד.
חכם רפאל מאיר פאניז'ל, לב מרפא, זיכרון לפני ה' תמיד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מפרש, שירושלים בנייתה ככרך, אך אווירתה תישמר כעיירות.
'ירושלים הבנויה' - אף שהיא כרך, אוירה טוב כ'עיר שחברה' - כאילו עיר חוברה, ויכולים לבנות הבתים בהרחבה ...ואם כן פשוט שאוירה טוב כעיירות ...שלא יהיו דוחקים זה לזה בבתים.
חכם רפאל מאיר פאניז'ל, לב מרפא, ע עמ' ב , הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985) מתוך 'החכם היומי'
