מקצת שבחו
חכם אברהם ענתבי, המכונה גם רבי אברהם ענתבי הגדול, נולד בשנת תקכ"ה, (1765) בעיר חאלב (היא ארם צובא) שבסוריה. למד תורה מפי אביו,
חכם יצחק ענתבי, שהיה מראשי החכמים והרבנים בדורו.
לאחר מותו של הרב הראשי של חאלב ואב בית הדין, חכם אליהו שמאע הלוי, במגפה הגדולה בשנת תקע"ד (1814), נתמנה חכם אברהם ענתבי לכהן כרב הראשי וכאב בית הדין בעיר, ושימש בתפקידו זה במשך ארבעים שנה. בני עירו כינו אותו בתואר הכבוד 'ראש על אר"ץ רבה'.
במגפה הזו, נפטרו גם אחיו יהודה, ואשת אחיו. הזוג הותיר בן צעיר ורך בשנים - יהודה שבתאי רפאל ענתבי. דודו, חכם אברהם ענתבי אספו לביתו וגידלו כבנו.
בתקופתו נצטמצם הסחר דרך חאלב והמצב הכלכלי בממלכה העות'מאנית התדרדר. עול המסים כבד, ורבו העניים. חכם אברהם ענתבי הרבה לעסוק בתשובותיו בחלוקת המסים, בסכסוכי מסחר, ובבעיות חברתיות אחרות, שנבעו מן המצב הכלכלי. החכם תיקן תקנות רבות לבני קהילתו, חלקן מופיעות בספרו 'מור ואהלות'.
בשנת תקפ"ב (1822) פקדה את חאלב רעידת אדמה, שהחריבה את העיר. כאלף מבני הקהילה היהודית נהרגו. והנותרים ברחו אל המדבר. במקום בתיהם שנהרסו, הקימו אוהלים וחנו במדבר. ספרו 'יושב אוהלים' - דרושים על התורה, נכתב בתקופה זו. בהעדרם של ספרים, כל מובאותיו נכתבו מתוך הזיכרון.
בשנת ת"ר (1840) החלה פרשת עלילת הדם בדמשק. בעקבות היעלמותם של נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי הואשמו דמויות מפתח בקהילה היהודית בדמשק בחטיפתם וברציחתם, לצורך שימוש בדמם לאפיית מצות. אחיינו
חכם יעקב ענתבי שימש אז כרב קהילת דמשק, עונה בעינויים קשים ממוות ונאסר במשך כמה חודשים.
במהלך חייו כתב חיבורים רבים, רק חלקם נדפסו ובתוכם - שני ספרי 'פני הבית' אחד על הרשב"א והשני על הבית יוסף, 'מור ואהלות' - שו"ת, 'אהל ישרים', 'דרך חוקיך', 'חכמה ומוסר', 'פני אהל מועד' - דרושים לשבתות השנה, וספר ו'חוקי הנשים' - פירוש על אבן העזר.
חכם אברהם ענתבי נודע גם בכתיבת פיוטים בלחנים של שירים ערביים. פיוטיו מושרים בכלל קהילות ישראל, וחלקם אף נכנס למקבץ שירי הבקשות. מפיוטיו הידועים: 'אור צח ופשוט', ו'אם חכם לבך בני'.
על ערש דווי, קרא את ה'אידרא', וביקש מבנו
חכם יצחק ענתבי לומר קדיש. בנו רמז לו כי הם רק תשעה ואין עשירי למניין. חכם אברהם ענתבי ענה כי נמצא איתם רב המנונא סבא, שמשלים את המניין. כעבור שעה קלה, בכ"ח בטבת בשנת תרי"ח (14 בינואר 1858), נלקח לבית עולמו, ונקבר בארם צובא במערת הצדיקים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מבאר שהתורה מצויה בעניים, מפני שאין דעתם זחה עליהם
אמרה תורה: ריבונו של עולם, כתיב 'בשמאלה עושר וכבוד', ובני תורה עניים! השיב לה הקב״ה- 'להנחיל אוהבי יש', שהם יהיו עניים בעולם הזה, כדי שלא יתעסקו בדברים בטלים ויהיו טרודים בעושרם, וישכחו התורה.
וגם אמרו במדרש - אמרה תורה לפני הקב״ה: תנני בחלקו של עני, לפי שהעשירים, אם עוסקים בתורה, ותזוח דעתם עליהם, וחכמתם מסתלקת בשביל גאוותם - הרי הם בוטחים בעושרם. אבל העניים אם עוסקים בתורה אין דעתם זחה עליהם, שעל מי יש להם לסמוך? ... הרי שעל הרוב אין התורה מצויה בעשירים, וגם התורה עצמה אינה חפצה בהם.
חכם אברהם ענתבי, ספר יושב אוהלים, חלק ב'- על פרשיות במדבר ודברים, פרשת וישב, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט, ע"מ ש"ל מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מבאר גזלת הדל, שאומרים עליו שאינו דל
והנה, על המקרא הזה יש לדקדק באומרו 'אל תגזול דל כי דל הוא', וכי לעשיר מותר?! ועוד מה נותן טעם שלא לגזול - משום שדל הוא? והא הגזל אסור, בין מעשיר ובין מעני.
האמנם, נראה בדרך רמז והוא, שיש כמה מדעות אנשים, חפצים לחון על הדלים באומרם שזה עושה עצמו עני, אבל אינו עני. וזהו שאמר 'אל תגזול דל' - לומר שאינו דל. כי באמת דל הוא, אבל אתה הגוזל ממנו מילת 'דל' כדי שלא ליתן לו. ואין זה אלא הסתת היצר, שלא להניחך לעשות מצווה.
וזהו גם כן נראה לי, כוונת הכתוב שאמר 'גזלת העני בבתיכם', דהיינו כשיבוא אל בתיכם לדפוק על הדלת, דוחים אותם בטענות שאינם עניים ועושים עצמם עניים - שבאמת הם עניים. ואת גזלת העני שאתם אומרים שאינו עני ...ואינכם נותנים לו, הרי אתם גוזלים אותו.
חכם אברהם ענתבי, ספר אהל ישרים- מוסר ודרושים, שער הגמול, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א, ע' 71. מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' משבח מנהג דור קודם להקדיש זמנם בשבת ללימוד בחבורה
והנה באמת אגיד שבח ציבור - קודם דורנו, שהיו בידם מנהגים טובים. ראשונה, שביום שבת קודש רוב הקהל מתאספים ובאים אחר חצות לבית הכנסת, ויושבים ולומדים חבורות חבורות.
יש חבורה שיש לאל ידם ללמוד, ויושבים ועוסקים בהלכות שבת בשבת, והלכות פסח בפסח, והלכות חג בחג, דבר בעתו. ויש חבורה שלומדים אגדה, ויש לומדים בספר הזוהר וכיוצא, ויש חבורה שאינם יודעים ללמוד אלא יושבים לפני החכם הדורש לדרוש להם מעניינו של יום, ומסיים לדרוש להם דבר מוסר וכבושים ודברי אגדה המושכים את הלב.
ויש חבורה שהולכים לבית המדרש, ומביאים תינוקות של בית רבן לפניהם - לראות מה למדו אותו שבוע, ותמיד עיניהם של אלו להשגיח על התינוקות של בית רבן ועל רבם המלמד אותם. כי רוב בני אדם מהמון העם אינם משגיחים על בניהם, וסומכים על אלו הגזברים אשר נתמנו להשגיח על הדבר הזה. כל זה היו עושים ביום השבת כל שבת ושבת.
חכם אברהם ענתבי, ספר חכמה ומוסר, דרך אמת ואמונה, פרק ראשון, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשס"א, עמוד כ"ב. מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מבאר שהפירוד בא מעול המיסים, שלוקחים בחוזקה מעניים
וזה שאמר הנביא 'והיה מספר בני ישראל כחול הים', רוצה לומר, כשהם כחול הים - שיש ביניהם פירוד לבבות, ואי אפשר להם להתחבר, כמו החול, שאי אפשר להיות ממנו חוט. אז 'והיה מספר בני ישראל' - שיש מספר להם, אבל אם יש ביניהם אהבה ואחווה, אז 'אשר לא ימוד ולא יספר'.
והנה עינינו הרואות, שרוב השנאה והפרוד לבבות שיהיה בבני ישראל, הוא מפני כובד המיסים אשר המה במדינות אלו, ונותנים עול כבד על הציבור, והם מחלקים אותם על עצמם, ועל ידי זה הם באים לידי קטטות ומריבות... גורם גם כן כי יכשלו איש באחיו - בגזל רבים, אשר אין תרופה למחלתו.
שיש כמה בני אדם תשושי כוח הממון, ואין להם אפילו כדי פרנסתם, ...ושופכים דמם, ולוקחים מהם בחזקה יותר מכדי יכולתם, ומכים ועונשים אותם שלא מן הדין - כדי להקל מעליהם, ולהכביד על אחרים. ורוצים למלאת אסמיהם משוד עניים. ובין לבין האביונים צועקים חמס, ואין מרחם עליהם.
חכם אברהם ענתבי, ספר אהל ישרים- מוסר ודרושים, שער הרחמים, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א, עמ' 64-65. מתוך 'החכם היומי'