חכם יוסף כנאפו

תקפ"ג - ל' חשון תרס"א      

1 9 0 1 - 1 8 5 3      

חכם יוסף כנאפו

מקצת שבחו

חכם יוסף כנאפו נולד לאמו ולאביו משה בשנת תקפ"ג (1823) בעיר מוגדור שבמרוקו. 
בילדותו ובנערותו חכם יוסף כנאפו נסע לעיר מראכש, ולמד תורה מפי חכם אברהם קוריאט, וענקי רוח נוספים.
חכם יוסף כנאפו נשא לאישה את זוהרה, ונולדו להם 3 ילדים.
לאחר שנים של עמל בתורה, חזר חכם יוסף כנאפו לעיר מולדתו מוגדור, והחל להרביץ תורה בציבור הרחב.
בשנת תרי"ט (1859) החל חכם יוסף כנאפו לכהן כשליח ציבור ורב בית כנסת 'לקהל', בבית כנסת זה ישב רוב שעות היממה, כשהוא מקדיש את זמנו ללימוד, לכתיבת ספריו ולהרבצת תורה.
חכם יוסף כנאפו נפטר ביום ר"ח כסליו, ל' חשוון תרס"א (1901) בעיר מוגדור, בה נטמן.
חכם יוסף כנאפו חיבר ספרים רבים, שחלקם מצויים עדיין בכתב יד. מבין ספריו: 'טוב רואי - על מסכת אבות, 'זך ונקי' - דרושי מוסר, 'מנחת ערב' - דיני תפילת מנחה, 'קול זימרה' - דרושים על התורה. 'יפה עיניים' - על דיני ומנהגי פסח, 'אות ברית קודש' - על שמירת הברית ועוד.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מדייק לשון הזוהר 'צדקה שהוא עושה', שהוא לבדו יודע מעשיו.
נדייק לשון הזוהר הקדוש פרשת ויגש: 'פזר נתן לאביונים - אלא שזו הצדקה, שהוא עושה קיימת לעד, שכתוב 'צדקתו עומדת לעד' - וזהו: 'שהוא עושה' - שרוצה לומר: שאין מי שידע הדבר, אלא הוא לבדו, ועם זה 'צדקתו עומדת לעד' - שלא ימוט לעולם, וגם כן 'קרנו תרום בכבוד' - כפי מעשיו אשר הסתיר נתינתו וקבלוה בכבוד בלי ביזו, גם הוא 'קרנו תרום בכבוד'
זך ונקי, עמ' קכ"ד, הוצאת 'חברת אהבת שלום', ירושלים, תשמ"ז (1987)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' נותן רמז לשבח המלמ"ד תורה לישראל.
יש לרמוז במילת שלו"ם ראשי תיבות: שלומד ומלמד - ורמז שעיקר התורה ללמוד וללמד לאחרים, ומי יעשה כן נקרא לו 'שלום' - שעושה שלום בינו לבין קונו, ועושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שהרי הוא לומד לעצמו ומלמד אחרים.
ודרך אגב אמרתי לרמוז במילת מלמ"ד ראשי תיבות למפרע: דע מה למעלה ממך - רוצה לומר: שהמלמד תורה לישראל השכינה שורה עליו, וכשידע הדבר הזה, אזי יעשה מלאכת שמיים באמונה.
... או יאמר באופן אחר שרמז מה שכתבו בש"ס: 'מה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותיי ומתלמידי יותר מכולם' - נמצא שהלמוד שמתלמד מן התלמידים הוא דבר גדול יותר מכולם.
וזהו הרמז מלמ"ד למפרע: דע מה למעלה ממך - לרמוז שעל ידי שאתה מלמד התורה לאחרים, תזכה לידע דברים עליונים, אשר לא ידעת כבר. וזהו דיוק: 'מה למעלה ממך' - ועל כן נרמזה למפרע לומר: שמה שלא ידעת כבר, הן עתה תדעהו.
זך ונקי, עמ' קי"ד, הוצאת 'חברת אהבת שלום', ירושלים, תשמ"ז (1987)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מצוות כיבוד הורים ממה שחננך הקב"ה גם אחרי מותם.
'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך' - ולאו דווקא בעולם הזה, אלא אפילו לאחר שמתו, ונסתלקו מן העולם, וזהו אומרו: 'על האדמה' - חייבים אתם לכבדם.
והכבוד הזה, שחייב הוא לכבדם - הוא ממה שחננך ה' ברוך הוא - אם בתורה, אם בממון, אם בכל מיני טוב. שאם זכית לתורה - תהיה עמל בה לשם שמיים, ותחדש בה חדשים לבקרים, חידושים בכל יום. ואם זכית לממון - תעשה בו המצוות כתקנם, ותחזק ברכים כושלות, ברכי רבנן שכושלות וכיוצא, וזהו אומרו 'אשר ה' אלוהיך נותן' - כבדם במה שנתן לך ה' ברוך הוא.
זך ונקי, עמ' קי"ז, הוצאת 'חברת אהבת שלום', ירושלים, תשמ"ז (1987)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מביא רמז שהצדקה מקרבת תשועת עמי ישראל.
'אם כסף תלוה את עמי את עני עמך' - עניין הצדקה הנה כבר ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שהצדקה מקרבת הגאולה' ...
'את עמי את העני' - ראשי תיבות: את תשועת עמי ישראל מהרה אתה תקריב הנה עמלק נרו יכבה.
זך ונקי, עמ' ק"כ, הוצאת 'חברת אהבת שלום', ירושלים, תשמ"ז (1987)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מביא רמז שאהבת השלום שקולה כתרי"ג מצוות.
ראשי תיבות 'אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות' - גימטרייה: תרי"ג ואחת יתרה. לומר שמצוות השלום והאהבה, זה עם זה, אף על פי שהיא אחת הרי היא שקולה כתרי"ג מצוות.
וכמו שאמר הלל בעצמו לאותו הגר שבא להתגייר, שאמר לו: למדני תורה על רגל אחת. אמר לו: ואהבת לרעך כמוך ואידך פירושה זיל גמור.
טוב רואי, עמ' י הוצאת שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרנ"ט (1899)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' משבח סגולת אמירת 'ויהי נועם' במוצאי שבת, והיא סוד הקבלה.
ראה והביטה כמה גדול אמירת 'ויהי נועם' בתפילת ערבית בכל מוצאי שבת, ואם כן כשאינו אומר באיזה מוצאי שבת אפילו כשחל בו יום טוב באותו שבוע, נמצא מגרעות נתן, אשר על כן לא יגרע מצדיק אמירתו בכל מוצאי שבת קודש.
ומה שכתב מור"ם, זכרונו לברכה: שלא לאומרו בשבוע שחל בו יום טוב, וכאמור הנה באותו זמן זמנם עדיין לא נתפשטו ענייני הקבלה וסודותיה. אכן לעת כזאת, שכבר נתפשטו ויש הטעם של רבינו הקדוש - חובה עליו לאומרו תמיד.
והטעם שהארכתי בזה מפני שראיתי כמה בני אדם מקפידים הרבה על אי אמירתו, ומי שאומרו בפניהם נדמה להם כעובר עבירה חס ושלום - מפני שלא ידעו עומק העניין ומצוי הדין לחלק בין דין ודין, על כל פנים על צד הטוב והישר הוא לאומרו גם בשבוע שחל בו יום טוב, ואם בני בית הכנסת לא רצו לאומרו, יאמרנו ביחיד, בינו לבין עצמו, כדי שלא לאבד טובה הרבה סגולת אמירתו הקדושה.
זך ונקי, עמ' רנ"ה- רנ"ו, הוצאת 'חברת אהבת שלום', ירושלים, תשמ"ז (1987)