מקצת שבחו
חכם דוד מלול נולד לאמו ולאביו חכם יוסף מלול בשנת תרפ"ד (1924) במרוקו.
אביו היה רבו המובהק, וממנו קיבל תורה במשך שנים רבות. בנעוריו למד במראקש מפי חכם דוד סויסה, ובמקנאס מפי חכם ברוך טולידאנו במכנאס.
לאחר נישואיו שימש חכם דוד מלול כר"מ בעיר בנימלל. שם הכיר את חכם אהרון הכהן (בבא אהרון), ונוצרה ביניהם ידידות עמוקה של תורה וחכמה.
בשנת תשי"ד (1954) עלה חכם דוד מלול לארץ ישראל, והתגורר במעברת בית שמש.
בשנת תשט"ז (1956) חכם דוד מלול עבר להתגורר בירוחם, וכיהן כרב היישוב. חכם דוד מלול, פיתח את התשתיות לכשרות, טהרה ומוסדות חינוך ותורה. היה ידוע כבעל חסד מופלג, פיזר נתן לאביונים, ומיעט להשתתף בטקסים ובאירועים פומביים.
חכם דוד מלול נפטר ביום י"ב שבט תשע"א (2011), ונטמן בנתיבות בצמוד לציון אביו, חכם יוסף מלול.
חכם דוד מלול חיבר ספרים רבים, ביניהם: 'בית דוד ושלמה' - על התורה, 'וידבר דוד' - על התורה ודרשות, 'ויצבור יוסף' - על התורה ודרשות בדרך הפרד"ס, 'מכתם לדוד' - על פרשת השבוע, הלכות ומנהגים ועוד.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שעם הארץ ירא שמיים חשוב מתלמיד חכם ואינו ירא.
'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - ידוע מה שכתב מורנו הרב חיים ויטאל זיכרונו לברכה: 'טוב רש הולך בתומו' - טוב איש רש בתורה והולך בתומו, שהוא ירא שמים, מהלומד תורה ואינו ירא שמיים, שנקראת תורתו רק עקשות פה, וזהו 'מעקש שפתיו'.
הרי מכאן לומדים שאדם ירא שמיים, אף שהוא עם הארץ, הוא חשוב יותר מתלמיד חכם ואינו ירא שמיים. וזהו שאמר הכתוב: 'העשיר' - בתורה ואינו ירא שמיים, ואינו רוצה ליתן צדקה - 'לא ירבה', ויגדיל מעלתו מפני תורתו. 'והדל' - בתורה והוא ירא שמיים ונותן צדקה: 'לא ימעיט', ויקטן לפני מפני חיסרון תורתו - אלא אדרבה, אחר שהוא ירא שמיים - יגדל, וכמו שכתוב: 'ועתה מה ה' א-לוהיך שואל מעמך כי אם ליראה' - ויראת שמיים זה העיקר.
חכם דוד מלול , בית דוד ושלמה, עמוד 432. הוצאת המכון לחקר ספרי הרב מלול זיע"א, ירוחם. מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא לבייש הנשים העניות בביתו במה שמרבה שיחה עמן.
יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האישה' - שלא יהיו עניים בביתו בושים ונכלמים, כאדם המצפה לשולחן אחרים, אבל יהיו כבניו, שאינם מתביישים מאביהם ומאמם ואוכלים על שולחנם, ככה יחשוב העניים ויכבדם ויראה להם שהם בעלי הבית, ואל יהיו פניו כבושים בקרקע, ואל יראה להם שום עצבנות כלל.
ואם יצטרך לפועלים או לעובדים לעשות לו מלאכה, יבחר ביהודים עניים, ואפילו ירבה להם יותר- הרי נחשב צדקה חשובה, היותה אינה ניכרת והפועל חושב שכל מה שמקבל הרי זה מגיע לו. ...
ויהיו בני ביתו ענווים ולא יגערו בכל הבאים לשאול צדקה, אלא ישיבו אותם רכות, וידברו על ליבם ולא יכלימום. וגם יקרה שיבואו לביתו בכלל העניים גם נשים עניות, לכן סמך התנא 'ואל תרבה שיחה עם האישה' - שלא ירבה איתה שיחה, פן יחם לבבו לדבר ערווה, חס וחלילה.
חכם דוד מלול , יד יוסף, עמוד 322. הוצאת מכון הכתב, ירושלים. תשמ"ד (1984) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהחכם בעל מידות טובות, מצליח במלאכתו ללמד תורה.
חייב הבן אדם ללמוד תורה, אבל כשילמד תורה צריך ללמוד מלאכה, מה פירוש מלאכה? - אלו המידות והתנהגות המשובחות והנהגתם, ועל זה נאמר: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ'. ...
כי כשהחכם בעל מידות טובות, מדבר דבריו במשקל, ובנחתנות וביישוב הדעת, ומוכיח לציבור בנחת ובדרך חיבה ולא דרך קינטור וכעס, אלא בנעימות ואהבה, אז דבריו נשמעים וערבים לשומעיהם.
אבל להפך, אם מוכיח בקנטור ובכעס הדברים יקוצו לשומעיהם, ומחפשים תואנות ממומי המוכיח, ואומרים לו: 'טול קורה מבין עינייך'.
חכם דוד מלול , יד יוסף, עמוד 320. הוצאת מכון הכתב, ירושלים. תשמ"ד (1984) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מעיד שקרא לספרו מה שהראהו אביו בחלומו.
וקראתי לו 'ויצבור יוסף' - כי יש בו כמה חידושים מפרשת נח, ומפרשת לך לך, ומפרשת וירא - ממה שחידש מורי ורבי, המלומד בניסים, הצדיק יוסף מלול זכותו תגן עלינו, ולכן קראתיו 'ויצבור יוסף'.
על פי כשהייתי כותב, התלבטתי מה לקרות לספר, וראיתי בחלומי, והנה מורי ורבי, אבי, זיכרונו לברכה, היה בתוך אוצר גדול של כל מיני חיטה וקטניות, ופתח פיו ואמר לי: 'ויצבור יוסף'. וקמתי מיד בלילה ורשמתי: 'ויצבור יוסף'.
לצערי הרב היו הרבה כתבים של מורי ורבי, אבי, זיכרונו לברכה, אבל כשהתחלתי להעתיק התחלתי מפרשת נח, לך לך, וירא, וחיפשתי על שאר הכתבים חיפוש מחיפוש ולא מצאתים.
חכם דוד מלול , ויצבור יוסף, הקדמת הספר, עמוד כ"ב. הוצאת מכון הכתב, ירושלים. תש"ן (1990) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד בשבח הארץ שבשמיטתם מקבלים הפנסיה ללמוד תורה.
וסך ימי חיי האדם, אם יזכה על ידי מעשיו, שבעים שנה, וכמו שאמר החכם מכל האדם: 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה' - שהמשילו אותם חז"ל לשבע שנים,. וכמו שכתוב: 'שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית תשמטנה' - שפירושו שבמשך השש שנים שרומזים לשישים שנה: 'תזרע שדך' - דהיינו: יכול לעבוד, שיוכל להתפרנס הוא ומשפחתו, ויעבוד את ה' גם כן, ויעשה עיקרו מעבודת ה'. ו'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ'. אבל אחרי השש שנים, שרומזים לששים שנה, צריך לשבות, הכוונה שיקדיש את כולם לעבודת ה' יתברך, ולא לשום פנייה אחרת. ...
ובפרט כאן בארץ ישראל הקדושה, שכולם מקבלים הפנסיון, שיזכה להם השם יתברך על ידי שלוחיו, אנשי הממשלה, ירום הודם, וה' יתברך יחזירם בתשובה.
חכם דוד מלול , יד יוסף, עמוד 173. הוצאת מכון הכתב, ירושלים. תשמ"ד (1984) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהחתן ואביו הולכים לבתים להזמין להשתתף בשמחתם.
במשך כל השבוע בשמחת חתן וכלה היה מנהג כזה כשרוצים לעשות חתונה, אז החתן עם אביו באים והולכים לכל בית שהם רוצים שישתתפו בשמחתם, ומזמינים אותו להיות עם כל החברים שהוזמנו בבית אבי החתן במשך כל השבוע.
חכם דוד מלול , ויצבור יוסף, מעשיות, מעשה רב ד', עמוד ד. הוצאת מכון הכתב, ירושלים. תש"ן (1990) מתוך 'החכם היומי'
